<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף ה:</h2>
ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן ותבע בדין וא"ל תן לי מעות שהלויתיך וא"ל מתנה נתתים לי או פרעון היו הרי זה נאמן ונשבע היסת ופטור אמר להד"ם הוחזק כפרן ולעולם לא הוחזק כפרן עד שיכפור בבית דין ויבאו עדים ויכחישוהו במה שכפר (שבועות ל"ד). בפ' שבועות הדיינים (שם מ"א) אמר רבא מנה הלותיך בפני בית דין ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו הרי זה חייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ותניא בתוספתא (ב"מ פ"א ה"ז) הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והלוה חייב ואין המלוה חייב שבועה כלל שהרי הוחזק כפרן. — הגה"ה, אימתי בזמן שטענו והודה ואם הודה מפי עצמו יכול הוא לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם, זה אומר כך היה וזה אומר כך היה והשליש אומר כך היה השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישית יוצא מתחת ידו אבל אם אין השלישית יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם, לשון רב אלפס, עכ"ה. — ואם הוציא כתב ידו שחייב לו ואמר להד"ם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק בבית דין כתב ידו או שבאו עדים שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם. עוד שם אמר רבא מנה הלותיך הלה אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם לא הוחזק כפרן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ופ"ה כגון זה שיכול לומר פרעתיך שלא בעדים שהרי זה לא התנה עמו אל תפרעיני אלא בעדים לפיכך לא שם לבו אם בעדים פרעו או שלא בעדים לפיכך ישבע הלוה היסת ויפטר. (שם דף ל"ד) כיוצא בו תן לי מנה שהלותיך ואתה בצד עמוד פלוני והשיב לא ישבתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעמד לא הוחזק כפרן שאין אדם משים דעתו לדבר שאין בו ממש וכן כל כיוצא בזה. אמר רב בפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע) תן לי מנה שהלותיך בעדים והשיב פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמר ללוה הבא אותם ותפטר לא באו או שמתו ישבע היסת שפרעו ואין אנן מצריכין להביא אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה שהרי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים שכך הלכה כרבנן דר' מאיר דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ג) צריך לברר ואם לא בירר לא הפסיד. הגה"ה, הקובע זמן לפרוע אינו נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן דהלכה כריש לקיש ואפילו מיתומים גדולים אם מת אביהם בתוך הזמן גובה מהן אבל מיתומים קטנים אין נזקקין לנכסיהו אלא אם כן ריבית אוכלת בהם שלוה עלי משכונות בריבית או בכתובות אשה משום מזונות תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בזמני לא איפשיט ועבדינן לחומרא לתובע ולקולא לנתבע ומשתבע שבועה דפרעיה ומפטר ואם אמר להד"ם והוחזק כפרן שכנגדו נשבע ונוטל אמר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי ונוטל בלא שבועה, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף ו:</h2>
בפרק קמא דבבא בתרא המשכיר בית גדולה לחבירו משתמש בה ובכותליה עד ד' אמות ובתרביץ החצר וברחבה שאחורי הבתים ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים משתמש בהן ובכל הדברים הולכין אחר המנהג והמקומות הידועין להם.
<h2>דף יב:</h2>
המיבם אשת אחיו נוטל בנכסי אביו שני חלקים חלקו וחלק (אביו) [אחיו] כדאמר ביבמות (דף כ"ד) והיה הבכור אשר תלד מכאן שמצוה בגדול ליבם הכתוב קראו בכור לפיכך אינו נוטל בראוי כבמוחזק וגם אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו משעת מיתה ועד שעת חלוקה עם אחיו בנכסי אביו ובפרק קמא דבבא בתרא (דף י"ב) מסקינן שאין חלוקת יבם כבכור אע"פ שהבכור נוטל פי שנים במיצר אחד אין היבם נוטל שני חלקים אלא בגורל ואם עלה הגורל בשני מקומות עולה, שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורה הואיל והן ירשו.
<h2>דף כ:</h2>
בפרק לא יחפור (ב"ב כ') הבית והעליה של שנים לא יעמיד התחתון תנור בתוך הבית אלא אם כן יש עליו ד' אמות גובה שלא תאחוז האור בתקרת המעזיבה היה מעמידו בעליה עד שיהיה תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה (טפחים) [טפח] ובשל נחתומין שמסיקין תמיד צריך בתנור מעזיבה ד' טפחים [ובכירה ג' טפחים] ואם הזיק משלם מה שהזיק וכן פסק רב אלפס שהלכה כחכמים שאומרים כן ולא כר' שמעון.
<h2>דף כא:</h2>
עוד שם (ב"ק צ"ט) הנותן בהמה לטבח ונתנבלה חייב לשלם דמיה לפיכך אם היה הטבח מומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואם אינו מומחה אע"פ ששחט בחנם חייב לשלם וכן המראה דינר לשולחני ואמר ליה יפה ונמצא רע אם בשכר הראהו חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואם בחינם ראהו פטור ואם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחינם והוא שיאמר לו לשולחני עליך אני סומך או אם סמוך על ראייתו ואינו מראה לאחרים וכן פוסק רב אלפס שהדיוט אין מתחייב אלא אם כן יאמר לו עליך אני סומך ולא ידע ר"י מניין לו זה שהרי במעשה שאומר שם שאשה אחת שאלה את ר' חייא על דינר אחד אם היה יפה ואמר לה שהיה יפה ונמצא רע ואמר התם שר' חייא פטור מפני שהיה מומחה ולפנים משורת הדין שלם לה אבל אם היה הדיוט היה חייב אע"פ שלא א"ל עליך אני סומך. טבח שעשה בחינם ונתנבלה בידו וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהם להביא ראיה שהן מומחין ואם לא הביאו ראיה משלמין. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"א) אמר רבא מי שנוטע אלנות לבני המדינה וכן טבח של בני העיר שנתנבלה בהמה בידו ומקיז דם שהרג או שחבל והסופר שטעה בשטרו ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות כללו של דבר בכל פסידא שאינה חוזרת כמותרין ועומדין הן ומסלקין אותן בלא התראה.
<h2>דף כב:</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
<h2>דף כח.</h2>
חזקת הבתים, בורות שיחין ומערות ומרחצאות ושובכין ובית הבדים ובית השלחין ושדה הלבן ושדה האילן לדברי חכמים חזקתן ג' שנים מיום ליום ואם לא החזיקו בהן ג' שנים ותבעו זה אומר מה אתה עושה בתוך שלי ואמר לו מכרת לי אומרים לו הבא שטרך או הסתלק אבל אחר ג' שנים אין מחייבין אותו להביא שטר מאי טעמא אמר רבא (כ"ט ע"א) עד ג' שנים אדם נזהר בשטרו אבל יותר אינו נזהר. (שם) אמר רב הונא ג' שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות זו אחר זו אבל במקום שנהגו לזרוע שנה ולהוביר שנה אין צריכים רצופות אכלה כולה חוץ מבית רובע קנאה כולה חוץ מבית רובע.
<h2>דף ל.</h2>
מעשה באחד שאמר לחבירו מה אתה עושה בתוך שלי אמר ליה מנך זבנתי' ואכליתיה שני חזקה אמר ליה אני הייתי בשווקים החיצונים ולא הייתי יודע ולכך לא מחיתי אמר ליה והלא יש לי עדים שכל שנה היית בא בכאן ולמה לא מחית אמר ליה כל ל' יום הייתי טרוד בסחורתי לידע בריוח ובהפסד ומסיק רבא דהדין עמו דעביד אינש דטריד בשוקא כל ל' יום. שוב מעשה באחד שאמר לחבירו מה יש לך בקרקע שלי אמר ליה מפלניא קניתיה שקנאה ממך אמר ליה אתה מודה לי שזאת הארץ שלי היתה ואתה לא זכית אותה ממני לך מכאן כי אין לי דין ודברים עמך אמר רבא דינא קאמר ליה ואי אמר ליה מפלני קניתיה שקמאי דידי קנאה ממך נאמן במגו שיכול לומר ממך קניתיה. (ל' ע"ב) שוב מעשה באחד שאמר לחבירו מה אתה עושה בתוך שלי אמר ליה מפלני קניתיה שאכלה שני חזקה אמר ליה פלני גזלן הוא והלוקח מגזלן אין לו חזקה אמר ליה והלא יש לי עדים שאמרת לי לך וקח אותם אמר ליה מפני שנוח לי להוציאה ממך יותר מן הראשון אמר רבא דינא קאמר ליה אע"פ שאמרו חכמים גבי העורר על השדה וחתום עליה בעד בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט) דאבד זכותו זהו דווקא שעשה מעשה בחותם אבל על ידי דבור בעלמא לא אבד זכותו. (שם) שוב מעשה באחד שענה למערער שקנאה מפלוני ואכלה שני חזקה אמר ליה גזלן הוא אמר ליה והלא יש לי עדים שאמרתה לי לקנותה לצרכך שלא אצטרך לריב עמך על משפטי ופסק רבא שהדין עם התובע.
<h2>דף לא.</h2>
בפ' חזקת הבתים פסקינן הלכתא אדם טוען וחוזר וטוען בב"ד לתקן טענותיו הראשונות אע"פ שמכחישות אותו ובלבד שתהא הטענות האחרות קודם שיצא מבית דין שאם יצא מבית דין יש לחוש שמא אנשים רעים למדוהו טענות של שקר ואין הטענות שם שיטעון קודם שיבא לבית דין בכלל דעביד אינש דלא מגליה טעניתיה אלא בבית דין. — הגה"ה, והלכתא אדם טוען וחוזר וטוען והוא דיהיב אמתלא לטעניתא קמייתא כדאמרינן שם זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה הוא והאי אייתי סהדי דאכליה שני חזקה אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דהא אית ליה סהדי דאבהתיה הוא וכן הלכתא הדר אמר אין דאבהתך היא וזבנתי מנך והא דאמרי לך דאבהתי היא דסמיכא לי עלך כדאבהתי עולא אמר טוען וחוזר וטוען ומודה עולא היכא דאמר ליה של אבותי ולא של אבותיך דאינו חוזר וטוען, עכ"ל רב אלפס, מיהו דוקא כשהוכחש בעדים בראשונה אז אינו יכול לחזור ולטעון טענה אחרת אך אם לא הכחישוהו עדים בראשונה אלא שמעצמו רוצה לחזור בו ולטעון טענה אחרת ולפוטרו הואיל שבראשונה [לא הודה לחייב עצמו אלא בטענה אחרת היה פטור בראשונה] ואומר בזו השניה אני פוטר עצמי בהא לא פליגי כולי עלמא דיכול לחזור ולטעון דמה לי לשקר אם היה רוצה היה פוטר עצמו בטענה ראשונה, עכ"ל שיטת טוך, עכ"ה.
<h2>דף לב:</h2>
המערער על שטר חברו שהוא מזוייף והלה מוציא השטר לדיין ואומר כן הוא אבל שטר חוב היה לי ואבד מסקינן שם שאם בא להחזיק על ידי שטר זהו שהוא נאמן כרבה אבל שטר מלוה או פקדון שבא להוציא מעות ע"י שטר זה אינו נאמן כרב יוסף. הגה"ה, ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתיה והא שטרא אמר ליה האי שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה לרבא אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקוט האי בידי כל דהו אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא אמר ליה רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא [האי שטרא] חספא בעלמא הוא. ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאסיקנא בך והא שטרא אמר ליה האי שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקוט האי בידי כל דהו אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעלייא הוא אמר ליה רב יוסף אמאי קסמכת אהאי שטרא האי חספא בעלמא הוא אמר רב אידי הילכתא כוותיה דרבא בארעא דהיכא דקיימא תיקום והילכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דקיימה זוזי לוקמו, לשון רב אלפס. ונראה לר' דלאו משום ספיקא קאמר הכי אלא לגמר פסק הילכתא כרבא בארעא ודעבד כרב יוסף לא כלום עבד והיינו טעמא משום דאמרינן מגו לאוקי ממונא לאחזוקי ארעא בחזקת מאן דקיימא השתא דהיינו בידא דלוקי וכוותיה דרב יוסף בזוזי לאוקמינהו ביד המוחזק, מ"ר ל' שנץ. וקמפרשי רבנן דהאי שטרא זייפא לאו דציוריה ציירי אלא כגון אמנה הוא דאי בעי אמר שטרא מעלי הוא ומצי לקיומיה בבית דין ומשום הכי אוקמינן ליה לארעא בידיה אבל שטרא דזייפא בציוריה אפילו רבא מודה דחספא בעלמא הוא ולא אמרינן ביה מה לי לשקר לשון רב אלפס. וכן נראה ודאי דאי בזייפו וכיון חתימת העדים היכי בעי להמניה במגו דאבעי אמר שטרא מעליא הוא לא היה רשאי לומר כן פן יבואו העדים ויאמרו מעולם לא חתמנו על שטר זה אי לא מוקמינן לה בשמתו, עכ"ל שיטת שנאש פרק חזקת הבתים, עכ"ה.
מסקינן במעשה דרבא בר שרשום שמחזיק בנכסי קטן שנים רבות וטען ואמר משכנתא היא בידי ויש לי עליהם חוב כך וכך הואיל ואם אמר לקוחין הן בידי נאמן שהרי אינה מוחזקת לאביו של זה וגובה משבחה כל החוב ותחזיר הקרקע ליתומים אבל אם יצא עליה שם שהוא של יתומים אינו נאמן שהרי אין מחזיקין בנכסי קטן ותחזור השדה וכל הפירות שאכל ליתומים ואין לומר מגו במקום קלא, אכלה שני חזקה בחיי אביהם מתוך שיכול לומר ליתומים לקוחין הן בידי מאביכם יכול לומר חוב יש לי על אביכם ואגבה חובי מן הפירות וגובה שלא בשבועה מתוך שיכול לומר שלי הוא.
<h2>דף לג.</h2>
כל דבר שתחילת דינו המוציא עליו הראיה אין מועלת תקיפה שאחרי כן ומוציאין אותה מיד התוקף. — הגה"ה, ואפילו אם יש לו משכון לא הוי מוחזק, לשון עץ חיים, עכ"ה, כדמסיק רבא בפרק קמא דב"מ (דף ו') גבי ספק בכורות. — הגה"ה, ושום תפיסה שאדם תופס שלא בעדים לא מהני כדאיתא בחזקת הבתים (ב"ב ל"ב) גבי רבא בר שרשום. והא דאיתא בפרק קמא דבבא קמא (דף ט"ו) אי תפס לא מפקינן פירוש רבינו תם (שם ד"ה ואי) היינו לפי שתופס המזיק עצמו ומיירי בנזקי שור וחמור תם דאינו משלם אלא מגופו דהלכה כר' עקיבא דאמר יוחלט השור (ב"ק דף ל"ג) והוא מיד שלו אפילו להקדישו לפי שהכתוב זיכה לו כדכתיב והמת יהיה לו, כך פירש פרק המניח (שם), לשון עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף לג:</h2>
בפרק חזקת הבתים אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דנקיט מוגלא ותובילא בידיה הוא סל להביא תמרים ואמר הריני הולך לגדור תמרים של דקל פלוני שקניתיו ממנו נאמן ובשבועת היסת שאין אדם חוטף דקל שאינו שלו.
<h2>דף לד.</h2>
כל החשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא דרבנן ואפילו רצה התובע אין שומעין לו. שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד) כל החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא שאינו רע כי אם לעצמו ואפילו שבועת בטוי אוכל ולא אוכל פירשו הגאונים שהוא חשוד. — הגה"ה, ואפילו שבועה דרבנן וכן מגזלן שנודע גזלותו כי ההיא רעיא בריש בבא מציעא (דף ה') ואמנם אם גזלה מגזלן דרבנן לא אמרינן דחשיד דפסיל על השבועה, וצריך שיהא עדים כשרים לפוסלו או אדם חשוב כביתרי נאמן לפוסלו בשבועה, לשון עץ חיים, ע"כ הגה"ה. — לפיכך אם עבר אדם על חרמות שלנו הוא כחשוד אשבועתא וכן פסק ר"י (שבועות מ"ו תוס' ד"ה אבל). — הגה"ה, הא דחשוד אשבועה שכנגדו נשבע ונוטל היינו דווקא כשפסולו בא אחר שנתן לו הפקדון אבל כשפסולו בא קודם שנתן לו הפקדון ודאי אין דין חשוד נוהג בו דאם לא כן לא שבקת חיי לחשודים דכל אחד ילך ויפקוד לחשודים ויטעון כפלים וישבע ויטול, ע"כ הגה"ה. אין אדם נחשד עד שיעידו עליו שעבר עבירה שנפסל בה אבל לא בהודאת עצמו. כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלות של תורה כגון בעלי ריבית ואוכלי נבילות והגזלנים בין פסלנות של דבריהם כגון ששנינו שאם היה אחד מהם משחק בקובייא ומלוה בריבית אף אבק ריבית דרבנן ומפריחי יונים וסוחרי שביעית בזמן הזה על טענת ודאי אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטוען, היו שניהם חשודים על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר' מאיר — פי' למחוייב לה מתוך שאינו יכול לישבע משלם — ור' יוסי אומר יחלוקו, מקצת הגאונים פסקו כר' מאיר כדההיא נסכא דרב אבא דפסק בחזקת הבתים (דף ל"ג) הלכה כמותו. — הגה"ה, וכן לכל דינין קיימא לן כר' אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם חוץ מן היתומים ליתומים דאם תבעו יתומים ליתומים חוב אביהם או בעדות או בשטר היכא שמת הלווה בחיי המלוה מתחייב המלוה שבועה לפי דאמרינן הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה ומת המלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואינם יכולים לישבע אם נפרע השטר יאבד החוב ולא נאמר שישבעו שבועת יורשין ונוטלין, לשון עץ חיים. הלכה שניהם חשודים פטורים ובשאר מילי המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, לשון תו' (שם ד"ה מתוך) ע"כ הגה"ה. — אבל רבינו תם פוסק כר' יוסי דאמר יחלוקו שהרי אומר שם עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי דאמר יחלוקו ודווקא בשבועה שעיקרה מן התורה על אחד מהן לכל הפחות אבל בפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין דעיקר שבועה דרבנן אין לעשות תקנה לתקנה ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן אין אומר בשבועה דרבנן דשכנגדו נשבע ונוטל כדמסיק בשבועת הדיינין אלא הנתבע נפטר בלא שבועה כללו של דבר חשוד על השבועה אם הודה במקצת שכנגדו נשבע ונוטל ואם כפר הכל אין שכנגדו [נשבע ונוטל וגם הוא לא ישבע ונפטר בלא שבועה, וכל מקום שתמצא הוחזק כפרן בכופר הכל לא שישבע שכנגדו ויטול] אלא שישלם מאחר שהוחזק כפרן על זה התביעה, כך שמעתי מפי הר"י. מי שנתחייב שבועה בין מן התורה בין מדרבנן ונשבע ונפטר ואחר כך באו עדים שהוא חשוד אין השבועה כלום ויש לבעל דינו להוציא מידו או ישבע זה שכנגדו ויטול. גרסינן בירושלמי (שבועות פ"ז ה"ד) החשוד על השבועה מאימתי מקבלין משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. הלכה כרב נחמן דאמר בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ו) מי שתבע חבירו וכפר בו ונשבע בין שבועה דאורייתא או דרבנן ואחר כך באו עדים שעל שקר הוא נשבע הרי זה משלם והוחזק חשוד על השבועה.
ההיא נסכא דר' אבא בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ז) שמעשה באחד שחטף נסכא מחבריה בפני עד אחד ואמר כן חטפי ודידי חטפי ופסק ר' אבא הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם מכאן אנו למדין שהאומר מנה לי בידך והעד אחד מעיד בו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד כל המנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (מכאן אנו למדין שהאומר מנה לי בידך והעד אחד מעיד בו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד כל המנה הרי זה מחוייב) ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש העד ויכפור בעדותו וישבע זה על כפירתו לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו או החזרתי הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אומר ר"י (כתובות י"ב ד"ה רב הונא) דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אלא כשיש לו לידע שהרי בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה אומרים שם חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה. כתב ר' משה (הלכות טוען ונטען פ"ד ה"ז) על מאן דאמר נ' ידענא ונ' לא ידענא שיש לו להחרים כל מי שטוען דבר שאינו ברי לו והיא מתקנת הגאונים. — הגה"ה, אדם האומר לחבירו אתה חייב לי מנה והוא אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא חייב לשלם דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, עכ"ל עץ חיים. ואחרי ספר המחכים כתבתי כל דין מגולה מספר עץ חיים כי קצר פה המצע לבצע. מנה לי בידך על משכון זה והלה אומר אין לך עליו אלא נ' הרי זה מודה מקצת ואם המשכון אינו שוה אלא נ' או פחות הרי זה נשבע ומשלם הנ' שהודה בהן היה המשכון שוה מאה או יותר אמר בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך לפיכך המלוה נשבע ונוטל דמי המשכון היה שוה ד' ליט' נשבע המלוה שאין לו בה פחות ונוטל מן המשכון והלוה נשבע היסת על מה שכפר, כפר בכל ואמר אין זה אלא פקדון נשבע היסת. בפרק קמא דבבא מציעא (דף ג') תני רבי חייא מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שחייב לו נ' נותן לו נ' וישבע על השאר כדין מודה מקצת. — הגה"ה, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, עץ חיים — ופסקו הגאונים שכן הלכה.
עוד מסקינן שם בעניין נסכא דר' אבא שאם היו שנים מעידים על שמעון שאכלה פחות משני חזקה יחזיר כל הפירות שאכל ואפילו יהיה עד אחד חייב להחזיר על פיו שהרי אינו מכחיש העד אלא אומר אמת העיד ואכלתי שתי שנים ושלי אכלתי ונמצא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.
<h2>דף לד:</h2>
מעשה בספינה שבנהר שבאו עליה שנים זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא או זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי הוי הדין כל דאלים גבר ואם אמר האחד תפסוה פן ימכרנה עד שאביא עדים לא תפסינן ואם תפסוה והלך ולא מצא עדים ואמר אחרי כן הוציאוה ויחזור הדין דכל דאלים גבר לא מפקינן ואין מוציאין בית דין מתחת (ידך) [ידן] עד שיבואו עדים או עד שיודו זה לזה או יחלוקו ברצונן ובשבועה.
<h2>דף לה:</h2>
מסקינן אם הגביה לו המוכר ללוקח סל מלא פירות מקרקעי לאלתר הוי חזקה אם לא אמר לפירות הורדתיו.
אמר רב יהודה אמר רב הבא מחמת גוי אין לו חזקה כי הגוי אין לו חזקה עד שימסור לו הגוי את השטר שעשה ישראל. אמר רבא אם אמר ישראל בפני לקחה הגוי ממך נאמן מגו דאי בעי אמר אני קניתי ממך.
<h2>דף לו.</h2>
בחזקת הבתים תנן הגודרות פי' גידרי צאן אין להן חזקה עד ג' שנים מפני שיש לומר שמעצמן באו לשם אבל קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר, מעשה בעזים שאכלו שעורים קלופים בנהרדעי באו בעל השעורין ותפסן וטען שהפסידו לו הרבה אמר אבוהו דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דמגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי והא דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה שאני עזי דמסירי לרועה ושחרית וערבית אינן מסורות לרועה.
הגה"ה, אדם התובע מחבירו פקדון והוא אומר חייב לי מצד אחר נאמן בשבועה במגו שיכול לומר החזרתים לך או לקוחים בידי ויכול לטעון עד כדי דמיהן כדאשכחנא (ב"ב ל"ו) גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי וגם גבי רמאי דפומפדיתא דקאמר שפיר קאמר ליה ראה תניא ומאחר שלא ראה נאמן במה שהוא אומר חייב לי מצד אחר ורשב"ם פירש לשם דמיירי באומן והטעם לפי דאי מיירי באחר היה יכול לטעון לקוחה היא בידי והיה נאמן במה שהוא שואל לו במגו ומה שאומר ראה תניא תוכל לפרש אפילו באחר ומכל מקום אם היה מראה לו לא היה יכול לטעון לקוחה היא בידי מאחר שכבר אמר לו כששאלו להד"ם אבל אם הפקדון הופקד בעדים או שראוהו בביתו אז אינו נאמן במגו דלקוחה היא בידי דהוו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר לקוחה היא בידי אפילו יש בה מגו החזרתים לך או דלהד"מ אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי וכן חזינן באומן אפילו בלא עדים אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי במגו דלא היו דברים מעולם דהא רבא איתותב בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ו), כך פירש רבינו חיים דמאחר שהפקידו בעדים הוי כמו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכן נמי משמע התם דפריך אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה ונראה דדווקא מיירי בראה הפקדון בביתו אבל אם לא ראה נאמן במגו דהחזרתיו לך אבל מגו דלקוחה היא בידי לא מהניא ורבינו חננאל פירש דאפילו הפקיד בעדים וראה יש מגו דלקוחה היא בידי ומביא ראיה ממשכנתא דסורא אי כביש לשטרי משכנתא וקאמר איבעי ליה למחויי ואם לא מיחה יכול לומר לקוחה היא בידי ואע"פ שבא לידו בתורת משכנתא ויש לדחות דהתם מאחר שהיה יכול להוציאה בדיינים לאחר דמשלם שני משכנתא אם כן אמאי שתיק לכך יש לומר יכול לומר לקוחה היא בידי אבל במפקיד בעדים דיכול לעכבם בידו ולהצניעם בידו אין להם חזקה ודמי לגודרות דאין להם חזקה והי' נראה לר' יותר פירוש רבינו חננאל, עכ"ל עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף לח.</h2>
שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל היה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה עד שיהיה עמו במדינה ומוקי לה התם יהודה וגליל כשעת חירום דמו דאין שיירות מצויות להשמיע הדבר למחות בו אבל יהודה ביהודה הוי מחאה אפילו שלא בפניו.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רבא הילכתא אין מחזיקין בנכסי בורח מחמת [מרדין פי' רציחה מפני שהוא ירא למחות בו פן יוודע היכן הוא אבל בורח מחמת] ממון מחזיקין משום דחברך חברא אית ליה לפיכך אם מיחה ואמר לא תוציאו דבר זה מפיכם אין זה מחאה אבל אם אמרו העדים אין הדבר יוצא מפינו הוי מחאה שדבר שאין מצווה עליו אומר שלא בכוונה, וכן אם צוה לעדים אל תאמרו מחאתי או אמרו העדים לא נאמר (לא) [לו] מחאתך אע"פ שלא אמרו לו ואמרו לאחרים הויא מחאה דחברא חברא אית ליה היכי דמי מחאה אם אמר פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא אין זו מחאה שראו בו ואמר הוא חרף אותי בלבד ולכך לא נזהרתי בשטרי אבל אם אמר פלוני [גזלן הוא שמחזיק בקרקע שלי ועתיד אני להעמידה לדין הרי זו מחאה] ופי' רבו' אפילו לא אמר עתיד אני להעמידו בדין הרי זו מחאה.
<h2>דף לט:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים וכותבין אע"פ שלא אמר כתובו. ומסקינן כיון שמחאה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות [עד סוף ג' שנים וצריך למחות בסוף ג' שנים וצריך למחות] כל ג' וג' בבא מחמת הטענה הראשונה.
<h2>דף מא.</h2>
שנינו שם כל חזקה שאין [עמה] טענה אינה חזקה כיצד אמר ליה מה אתה עושה בתוך שלי אמר שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה אמר אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי זו חזקה, והבא מחמת ירושה אין צריך לומר האיך בא לידו או ליד המוכר שטוענין ללוקח. תניא (דף מ"ב) אכלה האב שנה והבן שנה ולוקח מן הבן שנה הרי זו חזקה.
<h2>דף מב.</h2>
עוד שם (דף מ"ו) האריסין. — הגה"ה, האריסין מדבר באריסין בתי אבות שאוכלין פירות ד' או ה' שנים ואחר כך אוכלין הבעלים כנגדן ולספרים שגורסין האומנין יש לפרש שנותן עבדו לאומן ללמדו אומנות והיה בביתו ג' שנים בעניין הדומה לשותפין ולאפטרופוס, ע"כ הגה"ה. — והשותפין והאפטרופין אין להם חזקה ואין לאיש חזקה על נכסי אשתו ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה ערעור אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי (האב) [הגר] [ש]אין צריכין [אלא] לקנות, נעל ופרץ וגדר כל שהוא הרי זו חזקה. השותפין מחזיקין זה על זה כשיש בה דין חלוקה ואכלה האחד שני חזקה שהרי אומר לשותפו אם באמת שלא מכרת ולא נתת למה אכלתי את כולה ואתה שותק ולא מחית לי כל השנים אילו. עוד מסיק שם [בן] אומן [ובן] אריס יש להם חזקה (כשאר) [כשאומרים] הבנים לפנינו הודה המערער לאבינו שמכרה לו אבל גזלן אין לו חזקה אם לא בטענה דאבי אביו הורישה לו. (מ"ז ע"א) תנו רבנן אומן שירד מן אומנין ואריס שירד מאריסותו יש להם חזקה מכאן ולהבא. בן שחלק מאביו ואשה שגרשה מספק אע"פ שבעלה חייב במזונותיה הרי הן כשאר כל האדם. (מ"ז ע"ב) אמר רב נחמן אמר [לי] הונא וכולן שהביאו ראיה (אין ראיתן ראיה) בשטר או בעדים (שראה) [שהודה שמכר] ראיתן ראיה ומעמידין השדה בידו חוץ מגזלן שאינו מועיל עד שיאמרו בפנינו מנה לו. וכן אמר רבא תליוה וזבין זבינה זבינא דאגב אונסיה גמר ומקני ליה. — הגה"ה, (נ"ב ע"א) אחים או שותפין אפילו היה אחד מהם מוחזק לאחר זמן כולם חולקים עמו אם לא יביא(ו) ראיה דלאו חזקה היא דתנן (לקמן נ"ב ע"א) אחד מן האחין שמת והיו אונות ושטרות כו' איכא דאמר הילכתא כרב וכרב נחמן, עכ"ל רבי' אבן הראשה, עד כאן הגה"ה.
<h2>דף מו.</h2>
כל המטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר הרי הן בחזקת שהן תחת ידו אע"פ שהביא תובע עדים שהמטלטלין אלו ידועים לו והרי העדים יודעין אותו מקודם ברשותו והנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר, טען הוא משכון בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל [אבל] היו המטלטלין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר אתה מכרת לי אתה נתתו לי במתנה אלא התובע נוטל בלא שבועה אפילו מן היתומים דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא שבועה ובלא ראייה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל התובע נשבע היסת על טענת הנתבע והוא הדין ליורש שטוענין ליורש, כן הורו הגאונים. מסקינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) בשמעתא דאומן שאדם שאינו אומן יש לו חזקה במטלטלין אלא אם יש עדים שמסרו המערער בידו וגם אתה (צ"ל עתה) רואה אותו המערער בידו אבל אם אינו רואה בידו בעדים מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כדפסק בהמוכר את הבית (שם ע') יכול לומר לקוחה היא בידי אבל אומן אין לו חזקה בשום עניין אפילו ליכא עדים ולא ראוה דקיימא לן כאביי דלית ליה מגו באומן לפי' ר' תם (ב"ב מ"ה תוד"ה המפקיד) ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אחד אומן ואחד שאר אדם הכל שווים בהן שאין להם חזקה בשום עניין כדאמר בשבועות (דף מ"א). ורבינו שמואל פסק דאמר מגו באומן הלכך כי לא ראה אע"ג דאיכא עדים אומן נאמן במגו דהחזרתיו לך ומדתני אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה מיירי בראה וליכא עדים ומפרש דאפילו אביי מודה בזה, ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אין חזקה לא לאומן ולא לאחר אלא אם כן ליכא עדים ולא ראה וכדבריו פסק רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"ט ה"א).
כתב רבינו משה (שם פ"ח ה"ט) אל תטעה בין דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ובין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו חלוק של אדם ומצעו ומטתו ראויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שבני מדינה עושין אותן מתחילתן כדי להשאילן כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן כל אילו עשויין להשאילן לאחרים וליטול שכרן, וכן אם היה לאדם משאר כלים ויש לו עדים שמשכירן תמיד הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכל שהפסדו מרובה משכרו כגון סכינא דאשכבתא פי' של שחיטה דאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ואליבא דרבא (ב"מ קט"ז) לפיכך אם באו בני אדם והעידו שהשכירן או שהשאילן אין מבטלין בהן חזקתן אלא הרי הן ככל הכלים וראיה מפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ב) שרבא הוציא מן היתומים בלא ראיה זוג שעושין בו הסרבל וספר אגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכדשלח רב הונא בר אבא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולולי נתברר לו בעדים שהן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא הוציא מן היתומים כדמשמע הלשון בדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הא שאר זוגות ושאר ספרים אינם בכלל דין זה אע"פ שמצוה להשאילן ואע"פ דאומר רבינו תם (ב"ב נ"ב תוד"ה דברים) שכל הספרים בדין זה מכל מקום מה שפירש רבינו משה עיקר.
הגה"ה, אין כל הדברים האילו אמורים אלא כשהיה בעל הכלי טוען אני הפקדתי אצלך או השאלתיו לך אבל אם טען שכלי זה היה שלו ונגנב או אבד או נגזל והביא עדים שהוא ידוע לו וזה שהוא תחת ידו אומר איני יודע אבל אחרים מכרוהו או נתנוהו לי במתנה אע"פ שהוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו ביד זה שהוא בידו ואינו נשבע כלל שהרי אין לו טוען יצא לבעלים ראשונים חזקה שנגנבו כליו ישבע זה בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזיר הכלי לבעלים הראשונים כמו שבארנו בהלכות גנבה (פרק ה' ה"י). טען אתה מכרת לי או נתתו לי במתנה אף על פי שיצא לו שם גניבה בעיר אם לא היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת ויעמד הכלי בידו מכאן אתה למד לכל מי שיש מטלטלין בידו אף על פי שיכול לומר לקוחין הן בידי וישבע היסת ויפטר ואם אמר שלך הן אבל אתה חייב לי כך וכך ישבע בנקיטת חפץ ואחר יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין, מי שהיה בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שהודה ואמר לו יודע אני שהיו שלך אבל פלוני מכרן לי או נתנן לי במתנה אין מוציאין אותו מידו אפילו הוציא זה עדים שהיו ידועים לו שאדם עשוי למכור כליו, טען זה ואמר אני השאלתים או השכרתים לך מוציאין אותו מידו ואם היו מדברים שאינם עשוין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת שלא השאילו ולא השכירו אלא מפלוני לקחם ויעמד כליו בידו, עכ"ל המיימון (הלכות טוען ונטען פ"ח ה"ח), ע"כ הגה"ה. בכל דבר ריב שיבא בין איש לרעיהו במטלטלין ויסתפק הדבר לדיינין אמרו חכמים כלל בדין זה המוציא מחבירו עליו הראיה. בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ו) אמר רב יהודה ראהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כשיש שם ד' דברים שבעל הבית זה אינו עשוי למכור כליו וכלים אילו אין דרך להטמינם ואדם זה שיטמינם אינו צנוע ובעל הבית טוען שאולים הם אבל גנובין הן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אלא אם כן מוחזק ועומד. הכי גריס רב היי ובכולהו נמי לא אמרינן דנאמן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן ובכולן אפילו לא יהיה שם מד' דברים אילו. — הגה"ה, מי שהוציא משכון מתחת ידו בא אחד ואומר השיבהו אלי כי פקדון הוא לך ממני והלה אומר לא כי אלא משכנתי אם יש עדים שמסרו לו נשבע זה שהפקידו אצלו ונוטל ואם אין עדים נאמן המוחזק במגו דאי בעי אמר להד"ם אף בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הואיל ותבעו הלה תחילה מדין פקדון, ל' רבי' אבן הראשה, עכ"ה.
הגה"ה, אדם התובע מחבירו פקדון והוא אומר חייב לי מצד אחר נאמן בשבועה במגו שיכול לומר החזרתים לך או לקוחים בידי ויכול לטעון עד כדי דמיהן כדאשכחנא (ב"ב ל"ו) גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי וגם גבי רמאי דפומפדיתא דקאמר שפיר קאמר ליה ראה תניא ומאחר שלא ראה נאמן במה שהוא אומר חייב לי מצד אחר ורשב"ם פירש לשם דמיירי באומן והטעם לפי דאי מיירי באחר היה יכול לטעון לקוחה היא בידי והיה נאמן במה שהוא שואל לו במגו ומה שאומר ראה תניא תוכל לפרש אפילו באחר ומכל מקום אם היה מראה לו לא היה יכול לטעון לקוחה היא בידי מאחר שכבר אמר לו כששאלו להד"ם אבל אם הפקדון הופקד בעדים או שראוהו בביתו אז אינו נאמן במגו דלקוחה היא בידי דהוו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר לקוחה היא בידי אפילו יש בה מגו החזרתים לך או דלהד"מ אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי וכן חזינן באומן אפילו בלא עדים אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי במגו דלא היו דברים מעולם דהא רבא איתותב בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ו), כך פירש רבינו חיים דמאחר שהפקידו בעדים הוי כמו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכן נמי משמע התם דפריך אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה ונראה דדווקא מיירי בראה הפקדון בביתו אבל אם לא ראה נאמן במגו דהחזרתיו לך אבל מגו דלקוחה היא בידי לא מהניא ורבינו חננאל פירש דאפילו הפקיד בעדים וראה יש מגו דלקוחה היא בידי ומביא ראיה ממשכנתא דסורא אי כביש לשטרי משכנתא וקאמר איבעי ליה למחויי ואם לא מיחה יכול לומר לקוחה היא בידי ואע"פ שבא לידו בתורת משכנתא ויש לדחות דהתם מאחר שהיה יכול להוציאה בדיינים לאחר דמשלם שני משכנתא אם כן אמאי שתיק לכך יש לומר יכול לומר לקוחה היא בידי אבל במפקיד בעדים דיכול לעכבם בידו ולהצניעם בידו אין להם חזקה ודמי לגודרות דאין להם חזקה והי' נראה לר' יותר פירוש רבינו חננאל, עכ"ל עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף מט:</h2>
בעל שמביא ראיה שמכרה לו אשתו אין ראייתו ראיה אלא בנכסי מלוג מפני שעל נכסים אחרים יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן המסקנה.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש ומסיק שם שאם אכלה המחזיק ג' שנים אחר מיתת הבעל מחזיקין.
<h2>דף נא:</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה פירש ר"י דמשמע שאין הבעל יכול להוציאם מיד הנפקד בבית דין אמנם אם תקף הבעל מן הנפקד אין מוציאין אותו מידו מדלא קתני אפילו תקף יחזיר לאשה, וגם אינה נאמנת לומר של פלוני הם כיון דליכא מגו דאי בעי שקלא ליה מאחר שהן ביד הבעל וגם אמרינן האשה שהיתה נושאת ונותנת בבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה [ואומרת] שלי הם עליה להביא ראיה דלא מחזקינן לה בעלת ממון ולא נפקדת מאחרים וכל שכן בחיי הבעל אם נושאת ונותנת או שממון בעלה מצוי בידה שאינה נאמנת לומר של פלוני הם או שלי הם מאחר שהם ביד הבעל וכלל הדבר כתב רבינו שמשון מספקא לן ביד מי יש לו להעמיד ומספיקא לית לן לאפוקי מחזקת מי שהוא בידו, מתה יחזיר לבעל. הגה"ה מעץ חיים, והאדם שקבל מן האשה פיקדון יחזיר לאשה ולא יחזיר לבעל בבית דין דשמא פיקדון הוא בידה ואם אמרה לפלוני הוא נאמנת במגו שיכולה ליתנם לו אבל (המפקיד) [הנפקד] לא יתנם לו בלא ידיעתה דשמא היא אומרת כך בשביל בעלה כדאמר' (ב"ב קע"ד ע"ב) אדם עשוי שלא להשביע אבל אם מתה ולא אמרה שום דבר יתנם לבעל ואם תאמר בשעת מיתה או בחייה הם של פלוני אינה נאמנת מאחר שאין כאן מגו שאינה יכולה ליתנם עתה לו בחייה. ואמנם אם היא נאמנת ונכרת בדבריה שהמעות של פלוני הם הנפקד יעשה פירוש לפירושה ויתנם לאותו פלוני ואם היא אינה נאמנת לו יתנם לבעל אחרי שאין להאמינה במגו וכן נמי אם הפקידה ביד בעלה ואמרה של פלוני הם אינה נאמנת מאחר שהוא יכול לעכבם ולומר שהם משלו, ואם הוא מאמינה יתנם לאותו האיש, קבל מן הקטן פקדון לא יחזיר לאביו כי שמא מציאה או ריוח בא בידו והפקידו ואפילו לו לא יחזיר כי הוא חייב לעשות השבה גמורה מאחר שבא לידו כדאמרינן בבבא מציעא (כ"ה ע"ב) הרי זה לא יטול ואם נטל [לא] יחזיר למקום שנטל ואע"פ שנתן לו הקטן מעות במתנה לא קנאם דידו כיד אביו, עכ"ל עץ חיים עכ"ל הג"ה. קבל מן העבד יחזיר לעבד מת העבד יחזיר לרבו קבל מן הקטן יקנה בו ספר תורה או דקל שיאכל פירותיו וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם נאמנים ומשלם להן ואם לא יחזיר ליורשין.
<h2>דף נב.</h2>
כל המטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר הרי הן בחזקת שהן תחת ידו אע"פ שהביא תובע עדים שהמטלטלין אלו ידועים לו והרי העדים יודעין אותו מקודם ברשותו והנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר, טען הוא משכון בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל [אבל] היו המטלטלין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר אתה מכרת לי אתה נתתו לי במתנה אלא התובע נוטל בלא שבועה אפילו מן היתומים דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא שבועה ובלא ראייה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל התובע נשבע היסת על טענת הנתבע והוא הדין ליורש שטוענין ליורש, כן הורו הגאונים. מסקינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) בשמעתא דאומן שאדם שאינו אומן יש לו חזקה במטלטלין אלא אם יש עדים שמסרו המערער בידו וגם אתה (צ"ל עתה) רואה אותו המערער בידו אבל אם אינו רואה בידו בעדים מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כדפסק בהמוכר את הבית (שם ע') יכול לומר לקוחה היא בידי אבל אומן אין לו חזקה בשום עניין אפילו ליכא עדים ולא ראוה דקיימא לן כאביי דלית ליה מגו באומן לפי' ר' תם (ב"ב מ"ה תוד"ה המפקיד) ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אחד אומן ואחד שאר אדם הכל שווים בהן שאין להם חזקה בשום עניין כדאמר בשבועות (דף מ"א). ורבינו שמואל פסק דאמר מגו באומן הלכך כי לא ראה אע"ג דאיכא עדים אומן נאמן במגו דהחזרתיו לך ומדתני אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה מיירי בראה וליכא עדים ומפרש דאפילו אביי מודה בזה, ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אין חזקה לא לאומן ולא לאחר אלא אם כן ליכא עדים ולא ראה וכדבריו פסק רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"ט ה"א).
כתב רבינו משה (שם פ"ח ה"ט) אל תטעה בין דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ובין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו חלוק של אדם ומצעו ומטתו ראויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שבני מדינה עושין אותן מתחילתן כדי להשאילן כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן כל אילו עשויין להשאילן לאחרים וליטול שכרן, וכן אם היה לאדם משאר כלים ויש לו עדים שמשכירן תמיד הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכל שהפסדו מרובה משכרו כגון סכינא דאשכבתא פי' של שחיטה דאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ואליבא דרבא (ב"מ קט"ז) לפיכך אם באו בני אדם והעידו שהשכירן או שהשאילן אין מבטלין בהן חזקתן אלא הרי הן ככל הכלים וראיה מפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ב) שרבא הוציא מן היתומים בלא ראיה זוג שעושין בו הסרבל וספר אגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכדשלח רב הונא בר אבא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולולי נתברר לו בעדים שהן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא הוציא מן היתומים כדמשמע הלשון בדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הא שאר זוגות ושאר ספרים אינם בכלל דין זה אע"פ שמצוה להשאילן ואע"פ דאומר רבינו תם (ב"ב נ"ב תוד"ה דברים) שכל הספרים בדין זה מכל מקום מה שפירש רבינו משה עיקר.
הגה"ה, אין כל הדברים האילו אמורים אלא כשהיה בעל הכלי טוען אני הפקדתי אצלך או השאלתיו לך אבל אם טען שכלי זה היה שלו ונגנב או אבד או נגזל והביא עדים שהוא ידוע לו וזה שהוא תחת ידו אומר איני יודע אבל אחרים מכרוהו או נתנוהו לי במתנה אע"פ שהוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו ביד זה שהוא בידו ואינו נשבע כלל שהרי אין לו טוען יצא לבעלים ראשונים חזקה שנגנבו כליו ישבע זה בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזיר הכלי לבעלים הראשונים כמו שבארנו בהלכות גנבה (פרק ה' ה"י). טען אתה מכרת לי או נתתו לי במתנה אף על פי שיצא לו שם גניבה בעיר אם לא היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת ויעמד הכלי בידו מכאן אתה למד לכל מי שיש מטלטלין בידו אף על פי שיכול לומר לקוחין הן בידי וישבע היסת ויפטר ואם אמר שלך הן אבל אתה חייב לי כך וכך ישבע בנקיטת חפץ ואחר יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין, מי שהיה בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שהודה ואמר לו יודע אני שהיו שלך אבל פלוני מכרן לי או נתנן לי במתנה אין מוציאין אותו מידו אפילו הוציא זה עדים שהיו ידועים לו שאדם עשוי למכור כליו, טען זה ואמר אני השאלתים או השכרתים לך מוציאין אותו מידו ואם היו מדברים שאינם עשוין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת שלא השאילו ולא השכירו אלא מפלוני לקחם ויעמד כליו בידו, עכ"ל המיימון (הלכות טוען ונטען פ"ח ה"ח), ע"כ הגה"ה. בכל דבר ריב שיבא בין איש לרעיהו במטלטלין ויסתפק הדבר לדיינין אמרו חכמים כלל בדין זה המוציא מחבירו עליו הראיה. בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ו) אמר רב יהודה ראהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כשיש שם ד' דברים שבעל הבית זה אינו עשוי למכור כליו וכלים אילו אין דרך להטמינם ואדם זה שיטמינם אינו צנוע ובעל הבית טוען שאולים הם אבל גנובין הן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אלא אם כן מוחזק ועומד. הכי גריס רב היי ובכולהו נמי לא אמרינן דנאמן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן ובכולן אפילו לא יהיה שם מד' דברים אילו. — הגה"ה, מי שהוציא משכון מתחת ידו בא אחד ואומר השיבהו אלי כי פקדון הוא לך ממני והלה אומר לא כי אלא משכנתי אם יש עדים שמסרו לו נשבע זה שהפקידו אצלו ונוטל ואם אין עדים נאמן המוחזק במגו דאי בעי אמר להד"ם אף בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הואיל ותבעו הלה תחילה מדין פקדון, ל' רבי' אבן הראשה, עכ"ה.
<h2>דף נב:</h2>
בחזקת הבתים תניא אחד מן האחין או האשה שהיו נושאין ונותנין בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמן ואמרו שלנו הם עליהם להביא ראיה ואפילו מתו הנושאין והנותנין מוציאין מן היתומים או יביאו ראיה כרב פפא, ור"ם כתב דאם מתו הנושאין והנותנין על האחין להביא ראיה אע"פ שלא היו חולקין בעיסתן רבה אמר ראיה בעדים ורב ששת אמר בקיום שטר ופוסק רבינו חננאל כרבה, וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בנכסי היתומים והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה מירושתה נפלו לה או מציאה מצאתי עליה להביא ראיה ואם יש לה נדוניא ואמרה מנדוניא לקחתי נאמנת אבל אם אין לה נדוניא ולא הביאה ראיה הוי הכל בחזקת היורשין, אמר רב חסדא לא שנו אלא שאין חולקין בעיסתן אבל חולקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ ועל האחין להביא ראיה.
<h2>דף נז.</h2>
שנינו אילו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמות בחצר חבירו ומעמיד תנור וכירים ומגדל תרנגולין ונותן זבל לחצר אינה חזקה ואם עשה מחיצה לחצר לבהמתו גבוה י' טפחים ותנור וריחים הכניס תרנגולין בתוך הבית ועשה מקום לזבלו עמוק ג' טפחים או גבוה ג' הרי זו חזקה ומוכיח בגמרא שכל חזקות אילו בג' שנים מיירו.
<h2>דף ס.</h2>
בפרק חזקת הבתים (ב"ב ס') שנינו אין עושין חלל תחת רשות הרבים ואע"פ שהעגלה יכולה להלוך על גביהן והיא טעונה אבנים שמא תפחת התקרה מלמטה שלא מדעתו, החופר בור לצרכי הרבים פטור ומותר. בפרק חזקת הבתים (שם) שנינו [אין] מוציאין זיזות וגזוזטראות לרשות הרבים הם ראשי קורות ופירש גאון אלא אם כן היה למעלה מגמל ורוכבו והוא שלא יאפיל הדרך של בני רשות הרבים ואם רוצה כונס בתוך שלו ומוציא כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר כתליו למקומם לעולם כדר' יוחנן שמצר שהחזקו בו רבים אסור לקלקלו, לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאין לרשות הרבים הרי זו בחזקתה אם נפלה חוזר ובונה אותה כמו שהיתה כן המסקנא שם, ואילן שהיה נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהיה גמל ורכבו עובר תחתיו.
<h2>דף ע.</h2>
הגה"ה, ראובן טען לשמעון י' זהובים שהפקדתיך בפני עדים החזירם לי והלה אומר החזרתים לך והעדים מעידים שהפקיד בידו ושהוציא שמעון ב' זהובים לצרכו דין הוא שישבע ראובן שלא החזירם לו מעולם דשמעון לא מהימן בשבועה דהוה ליה גזלן כששלח יד בפקדון ופסול לשבועה כמו ההיא רעייתא (ב"מ ה' ע"א) דאכל תרתי מינייהו וחייבוהו ואלמלא זה היה נפטר בשבועה דקיימא לן המפקיד לחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ראובן טוען לשמעון הלויתי לך י' דינר והפקדתי לך טבעת שלי והלה משיב לא היו דברים מעולם והעדים מעידין שבשעה שכפר בבית דין היה הטבעת בידו או בביתו דין הוא שיהיה פסול לישבע והוחזק כפרן ונוטל ראובן הפקדון בלא שבועה ועל השאר ישבע ויטול דאמר רב חסדא (ב"מ ד' ע"א) הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אבל אם העידו שראו בביתו אחר הכפירה אינו נפסל בכך דאמרינן (אשר) [אבוד] היה בשעת כפירה ואישתמוטי משתמט עד דכחיש ליה ומשכח ליה, לשון ר' אבן הראשה, עכ"ה. — זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאומר לא כן היה אלא החזרתים לך ונסתלקה השמירה ממנו הרי זה הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר אפילו הפקיד אצלו בעדים שאין צריך להחזיר לו בעדים ובמה דברים אמורים שלא היה בו שטר אבל המפקיד את [חבירו] בשטר צריך להחזיר לו בשטר כדאיתא פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) ופירש רבינו תם (שם ד"ה בשטר) ורבינו משה (הלכות שכירות פ"ב ה' י"ב) במה דברים אמורים כשאינו רוצה לישבע אבל אם היה רוצה לישבע נשבע השומר בנטילת חפץ שהחזרתי לו ונפטר מגו דאי בעי למימר נאנסו וכשם שאם טען נאנסו שנשבע מן התורה בנטילת חפץ כך אם טען החזרתיו לך ישבע כעין של תורה הואיל ויש שטר ביד התובע כמו שמוכיח בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע').
<h2>דף צג.</h2>
אין דנין נזיקין אלא על פי עדים כשרים בני חורין ובני ברית שיעידו בבית דין שנעשה ההזק בפניהם, וגרסינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ג) שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד אין אומרים שזה נגחו עד שיעידו בדבר עדים כשרים.
<h2>דף צט:</h2>
תנן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ט) מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדיהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן (וזוכה) [וזכו בה] וזה שנטל לא זכה בו.
<h2>דף קז.</h2>
בפרק בית כור (ב"ב ק"ז) פוסק כרב דאמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וכן ג' אחין שחלקו ובא להם בעל חוב ונוטל חלק של אחד מהם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין בשוה ואומר ר"ת (גיטין מ"ח) דלא מטעם דרב דאמר האחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה אלא מטעם דכלקוחות באחריות היו ולעולם אין ברירה. פוסק אביי מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום הרי זה המחלוקת בטילה וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישם ואחר כך חולקין אותן כבתחילה וכן פוסק בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט). בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א) אמר עולא אמר ר' יוחנן האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן אבל לא מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית וכן מה שעל נשותיהן אין שמין שכבר זכו לה לעצמן, ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ד קידושין) במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם. [הגה"ה] (ב"ב קל"ט) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים מפרנסת קטנים ולא הקטנים ניזונים ממזונות הגדולים אלא חולקין בשווה נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן השיא האב את בנו משל אב ועשה משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל הוציא האב במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק שכר שנשתלחה לו בלבד, האב ששלח שושבינית בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינית לאותו [הבן] הרי הוא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו כשתחזור תחזור לאמצע, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"ט הי"ד), ע"כ הגה"ה.
<h2>דף קיא:</h2>
שנינו שם (דף ק"ח, קי"א) שאשה אינה יורשת בעלה כלל והבעל יורש כל נכסי אשתו על פי הקבלה והוא קודם לכל בירושה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל — הגה"ה, אע"פ שהיא אסורה לו כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"פ שהיא קטנה ואע"פ שהבעל חרש יורש את אשתו, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"א ה"ח) עכ"ה. — ואין הבעל יורש אשתו עד שתכנס לרשותו ואין הפקח יורש החרשת כשנשאה כשהיא חרשת ואפילו נתפקחה — הגה"ה, אדם יורש כל נכסי אשתו שבא לרשותה והוחזקתו בין נכסים שהכניסה לו בנדוניאתה בין נכסים שלא הכניסה לו (מיימון שם ה"ט), ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה, בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שהרי אין כאן שום אישות וכן שוטה שנשא פקחת או פקח שנשא שוטה אינן (ירושה) [יורשין] שהרי לא תקנו להם חכמים נשואין. בעל שמתה אשתו ואחר כך מת אביה או אחיה או אחד מן (היורשין) [המורישין] אותה אין הבעל יורש אותם אלא ירש אותה זרעה אם היה לה זרע או תחזור הירושה למשפחתה שאין הבעל יורש נכסים הראויין לבא אחר מכאן אלא הנכסים שכבר באו לרשותה קודם שתמות, לשון מיימון (שם הי"א), ע"כ הגה"ה.
<h2>דף קיד:</h2>
אין הבעל יורש אשתו בקבר כיצד בעל שמת ואחר כך מתה אשתו אין יורשי הבעל יורשין אותה אלא יורשי האשה ממשפחת בית אביה יורשין אותה אם מתה אחר בעלה בלא בנים. וכן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לקרוביו מאביו כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו אם היה לו זרע ירשנה אין לו זרע תחזור נחלתה למשפחת בית אביה אבל אם מתה ואחר כך מת הבן אפילו היה תנוק בן יומו הואיל וחי אחר אמו אפילו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל ליורשיו ממשפחת אביו כדאיתא פרק יוצא דופן (נדה מ"ד). טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דכתיב וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה, גם אינו ממעט בחלק בכורה כיצד הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנמצא זכר הבכור נוטל רביע הממון שהוא חלק בכורה כאילו אין עמו אלא שני פשוטים בלבד שהרי היה נוטל חצי הממון נמצא שהרביע חלק בכורה וחצי הממון והרביע הנשאר חולקין אותו השנים פשוטים עם הבכור ועם הנקרע בשוה. וקטן בן יומו ממעט הבכורה בחלקו אבל נולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק הבכורה — הגה"ה, ואינו נוטל פי שנים שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר ואם יצא פדחתו בחיי אביו אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים, לשון מיימון (הלכ' נחלות פ"ב ה"ה) ע"כ הג"ה.
<h2>דף קטו.</h2>
מצות עשה לדון בדיני נחלות. בפרק יש נוחלין איש כי ימות [ובן אין לו] והוא הדין אשה כי תמות ובן אין לה וגם לא זרע הבן לא זכרים ולא נקבות וגם לא זרע לזרעו והעברתם נחלתו לבתו אבל אם יש לו בת הבן עד סוף כל הדורות היא קודמת ותירש את הכל ואין בתו נוטלת כלום ואף בזרע הבן אין הנקבות יורשות כלום במקום הזכרים. כתוב בתורה אם אין לו בת ונתת נחלתו לאחיו אבל אם היה לו בת או זרע לבת אין אחי המת נוטלין כלום במה דברים אמורים שאחי המת נוטלין במקום שמת אביהן אבל אם אביהן קיים האב קודם לכל יוצאי יריכו דתניא (דף ק"ט) את זו דרש ר' ישמעאל איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב אפילו במקום אחים אבל האם אינה יורשת בניה ודבר זה מפי הקבלה. כתוב בתורה ואם אין לו אחים ונתתם נחלתו לאחי אביו אבל אם היו לו אחים או זרע אחים בין זכרים בין נקיבות אין אחי אביו נוטלין כלום ואם אבי אביהם קיים קודם לכל, ואם אין לו אחים ויש לו אחיות או זרע לאחיות בין זכרים בין נקיבות אין אחי אביו נוטלין כלום ואם אין אחים לאביו הקרוב קרוב קודם וחוזר הירושה לאבי אבי האב אבל אם היה לו אחים לאביו או זרעם או זרע זרעם היו נוטלין הכל. מי שהיו לו שני בנים ומתו שניהם בחייו והביא הבן האחד ג' בנים והבן השני בת אחת ואחר כך מת הזקן נמצאו ג' בני בנו יורשין חצי הנחלה ובת בנו יורשת חצי הנחלה שכל אחד יורש חלק אביו וכן עד סוף כל הדורות. משפחת האם אינה קרויה משפחה לפיכך אין האחין מן האם נוחלין זה את זה והאחין מן האב נוחלין זה את זה ואע"פ שאינם מאם אחת. מי שהיה לו בן ממזר או אח ממזר שנינו בפרק ב' דיבמות (דף כ"ב) שהן כשרים לכל דיני נחלה אבל ולד שפחה ונכרית הוא כמותה ואינו יורש כלל.
<h2>דף קטז:</h2>
מי שהיה לו ב' בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והניחו בנים הבכור הניח בת ופשוט בן הרי בן הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש שהוא חלק אביו ובת הבכור יורשת השני חלקים חלק אביה וכן הדין בבני האחין ובבני אחי האב ובכל היורשים אם היה אחד מן האחין בכור נוטל חלק בכורו שלו זה היורש מחמתו.
<h2>דף קכב:</h2>
פי שנים שאמרה תורה פי שני אחין שאם היו לו ב' אחין ובכור רואין אותו כאילו הי' שם ד' אחין וחולקין הירושה לד' זה נוטל ב' חלקים והשנים נוטלים ב' חלקים וכן אם היו ה' אחין ואחד מהן בכור מחלקין הממון לו' חלקים הבכור נוטל פי שנים פי' שני חלקים והד' נוטל כל אחד חלקו. בכל אשר ימצא לו לו ולא לה אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם ובכור ופשוט שירשו אמן חולקין בשוה בין שהיה בכור לנחלה בין שהיה פטר רחם וכן שנינו בפרק יש בכור (בכורות נ"א) הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם.
<h2>דף קכה:</h2>
בכל אשר ימצא לו מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביהן אלא בנכסין המוחזקין שבאו לאביו שהם ברשותו לפיכך אמרינן בפרק יש בכור (בכורות נ"א א') אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא מעלין אותו השבח בדמים ונותן היתר לפשוט והוא שישתנו הנכסים כגון כרמל שנעשו שבלין וכפניות שנעשו תמרים אבל אם שבחו מחמת עצמן ולא נשתנו כגון אילן קטן שגדל וארץ שהעלתה סרטון נוטל בשבח פי שנים ואם מחמת הוצאה השביח הילכתא אינו נוטל. בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ה) אמר רב פפא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אע"פ שהיא בשטר ואע"פ שגבו בחובת אביהן. אמנם לגבי אשה חשבינן מלוה מוחזק בפרק הכותב (כתובות פ"ד) מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ומפרש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינה ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתן ליורשין שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ואם לא שצריכה שבועה היתה גובה אף לר' עקיבא אבל לפי שצריכה שבועה גובין היורשין ושוב לא תגבה האשה מהן דהווי להו מטלטלי דיתמי ואם גבו קרקע היא חוזרת בבעל חוב וגובה אותה בשבועה ואחר תקנת הגאונים שעשו מטלטלין כקרקע גובה אפילו מן המעות לדברי הכל וכן עמא דבר להגבות לנשים ממלוות בעליהן, כן כתב ר"י בכתב ידו — הגה"ה, האי משכנתא באתרא דמסלקי פי' משכן לו שדהו ולא קצב לו זמן אלא יכול לסלקו כי אית ליה זוזי ללוה אין הבכור נוטל בה פי שנים דהוי ראוי דכמלוה באשראי דמי ולא דמי למלוה על המשכון דהתם מוחזק הוא דבעל חוב קונה משכון כדרב יצחק דכתיב ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין לו אבל מלוה על הקרקע לא כתוב בה ולך תהיה צדקה דאינו בהשב תשיבם ושעבודא בעלמא הוא דאית ליה. ובאתרא דלא מסלקי פי' דהלוהו לזמן קצוב הבכור נוטל בה פי שנים דכמכר דמיא דקיימא ליה ארעא ברשותיה דמלוה עד דמטי זמניה, לשון ריב"ן פרק איזהו נשך. אם היתה לאביהם מלוה או ספינה בים יורשין אותה הבכור והפשוט כאחד, הניח להן אביהן פרה מושכרת או מוחכרת או שהיתה רועה באפר וילדה הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואחר כך מת אביו נוטל פי שנים במתנות של אותה בהמה היה לאב מלוה ביד הבכור הרי זה ספק אם יטול פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא יטול הואיל ומחמת אביו יירשנה ועדיין לא באה ליד של אביו לפיכך יטול ממנה חצי חלק בכורה, ובמלוה על המשכון פי' התוספות דבכור נוטל פי שנים וכן פירש רשב"ם ורבינו חננאל דכיון שלא בשעת הלואה בעל חוב קני המשכון לגמרי בשעת הלואה קני מיהא לגבי שיחשב מוחזק. גם יש טעם דמשכון שתופס לגוביינא לא גרע ממשכנתא דקרקע שאין בה תפיסה באתרא דלא מסלקי כדמסיק בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ז ע"ב) דנוטל פי שנים ולפי הנראה פי' רב אלפס דחולקין, ל' תו', עכ"ה.
וכן שמעתי שאין הבכור נוטל פי שנים בחותמות של גוים דכתיב (תהלים קמ"ד) אשר פיהם דבר שוא ועוד דלפעמים נפסדים במצות המלך ובבקשת השר או מושל אף כי שמעתי בשם רבינו תם דחובות שלהם הוי גופן ממון כן נראה אמנם גבי שורף שטרותיו של חבירו נראין דבריו דאף דמאן דלא דאין דינא דגרמי שורף שטר חוב שבו הגוי מחוייב מגבי כל דכתיב ביה דדוקא גבי ישראל מצי אמר ליה נייר קלאי לך שהרי יכול להשביעו אף כי אבד השטר ולא נחשדו להשבע לשקר מה שאין כן בגוי וכן פירש רשב"ם מלוה של ישראל הוא מוחזק טפי ממלוה של גוי אשר פיהם דיבר שוא, לשון הר"ם מלונדרש, עכ"ה.
<h2>דף קכו:</h2>
בכור שמכר חלק בכורה קודם חלוקה ממכרו קיים מפני שיש לבכור חלק בכורה קודם חלוקה לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין בקרקע בין במטלטלין ונטל כחלק פשוט ויתר בכל הנכסים אינו נוטל כבכור אלא כפשוט כדפסק מר זוטרא לרב אשי והוא שלא מיחה אבל אם מיחה והודיע לעדים שזה חלק שחלק שוה לא מפני שמחל להם חלק בכורה לא הפסיד אפילו מיחה בענבים כשהם מחוברים ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר נכסים אבל אם דרכום וחלק עמהם בשוה ביין ולא מיחה בהן משנעשה יין ויתר בכל הנכסים הא למה זה דומה למי שמיחה בענבים וחלק עמהם בשוה בזיתים שהרי ויתר בכל וכן כל כיוצא בזה.
לא יוכל לבכר כו' מה תלמוד לומר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק נתנה תורה רשות לאב להנחיל למי שירצה שאם אמר פשוט זה ירש הכל דבריו קיימין בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן תלמוד לומר לא יוכל לבכר. ומה ששנינו (ב"ב דף קכ"ו) אמר איש פלוני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה זהו כשאמר לא ירש כלל, וכן שנינו בפרק יש נוחלין (שם) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם הבכור ואפילו לא נתן לו כפשוט אלא משהו דבריו קיימין והוא שלא אמר בלשון ירושה דקתני סיפא אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום שהמחלק לשון מתנה הוא. אין הלכה כשתי משניות שבבא זו אלא מבכור בלבד אבל בן מן הבנים אם אמר ירש הכל דבריו קיימין כר' יוחנן בן ברוקא (דף ק"ל) שפסקנו בהלכות מתנה כמותו, כי את הבכור בן השנואה יכיר כו' מכאן שנאמן אדם לומר זה בני בכור ואמר רב נחמן בפרק י' יוחסין (קידושין ע"ד) שלשה נאמנין על הבכור חיה אביו ואמו חיה מיד שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת אמו נאמנת כל שבעה ימי לידה ואביו נאמן לעולם ואפילו אמר על מי שלא הוחזק בנו כלל זהו בני ובכור נאמן כדשלח (ב"ב קכ"ח) רב אבא לרב יוסף בר חמא אליבא דרבי יהודה וכן הלכה. וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן. האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין אם רמז או כתב שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים העידו עדים שהם שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך שהרי אותו הדברים יודע מכללו שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים אע"פ שלא אמר האב בפירוש זה בני בכורי. אמר רב יוסף אמר איש פלוני בני בכורי הוא יטול פי שנים בכור הוא לא יטול פי שנים שמא בכור לאם הוא.
המתנה בלשון ירושה לעקור הירושה כדי לתת אותה למי שאינו ראוי ליורשו לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והזהיר הכתוב (במדבר כ"ז) והיתה לבני ישראל לחוקת עולם לומר שחזקה זו לא תשנה ואין התנאי מועיל בה בין שצוה והוא בריא בין שצוה והוא שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל לפיכך האומר זה בני בכורי לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום איש פלוני ירשני במקום שיש לו בת בתי תירשיני במקום שיש לו בן לא אמר כלום וכן כל כיוצא בזה. אבל אם היו לו יורשין רבים כגון בנות או אחים ואמר כשהוא שכיב מרע פלוני אחי ירשני מכלל אחי או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי דבריו קיימין בין שאמר על פה בין שאמר בכתב אמר פלוני בני ירשני לבדו אם אמר על פה דבריו קיימין אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשוהו אלא אפטרופוס כמו שבארנו. אמר פלוני בני ירש חצי נכסי ושאר בני החצי דבריו קיימין אבל אם אמר על הבכור ירש כפשוט או שאמר לא ירש פי שנים עם אחיו לא אמר כלום שנאמר (דברים כ"א) כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים ואם היה בריא אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד מן היורשין במה דברים אמורים כשאמר בלשון ירושה אבל אם נתן מתנה דבריו קיימין, לפיכך המחלק נכסיו על פיו לבניו כשהוא שכיב מרע ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום ואם כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף בלשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה דבריו קיימין כדאיתא בפרק יש נוחלין כיצד אמר תתן שדה פלונית לפלוני בני וירשנו או שאומר ירשנו תנתן לו ירשנו כדאמר ריש לקיש ופסק רבא כמותו בפרק החולץ (יבמות ל"ו) — הגה"ה, הואיל ויש שם לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחילה ובסוף דבריו קיימין וכן אם היו ג' שדות לג' יורשין ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית וירש פלוני שדה פלונית אע"פ שזה שאמר לו בלשון ירושה אינו זה שאמר לו בלשון מתנה והוא שלא ישהא בין אמירה לאמירה כדי דיבור אבל אם שהה צריך שיהא לשון המתנה מעורב בשלשתן כיצד יאמר אם היה לשון המתנה באמצע פי' פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום ואם היה לשון המתנה בסוף יאמר ירש פלוני ופלוני שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום ואם היה לשון המתנה בסוף יאמר ירש פלוני ופלוני שדה פלונית ופלונית שנתתי' להם במתנה, לשון מיימון (הלכות נחלות פרק ו'), ע"כ הגה"ה. שנינו, אמר איש פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום וכן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחר והשוה להם הבכור דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום שהמחלק לשון מתנה הוא וכן ירושת הבעל אין התנאי מועיל בה שלא ירש אלא אם כן התנה עמה כשהיא ארוסה כדאיתא בפרק הכותב (כתובות פ').
כי הוא ראשית אונו מכאן שבכור לנחלה הוא שנולד לאב ראשון אפילו ילדה כמה בנים לאחר קודם לזה. הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה וכן בן ט' שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה שזה ראשית אונו הוא שלא נולד קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, מת ביום ל' אף אינו ממעט בחלק בכורה מת ביום ל' הבא אחריו בכור לנחלה הוא דהוי וכ"ש מת בתוך ל' מחולי ונפל מן הגג ומת ביום ל' או שאכלו ארי ביום ל' כל הדינין אילו כמת מחולי ביום ל', עכ"ל תרומה חדשה, אבל בן ט' חדשים שיצא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו [בכור לנחלה, יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן] בכור, הראשון לפי שלא נולד ונאמר וילדו לו בנים והשני שהרי קדמו אחד, היו לו בנים בגיותו ונתגייר אין לו בכור לנחלה אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה או מן הגויה הואיל ואינו קרוי בנו הבא אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים כמו ששנינו בפרק יש בכור (בכורות מ"ו) — הגה"ה, נולד אחר ודאי נפלים הוא בכור לנחלה ולא לכהן ואם ספק נפל הוא הבא אחריו אינו בכור לנחלה עד שיביא ראיה שזה ודאי היה נפל.
אין הבעל יורש אשתו בקבר כיצד בעל שמת ואחר כך מתה אשתו אין יורשי הבעל יורשין אותה אלא יורשי האשה ממשפחת בית אביה יורשין אותה אם מתה אחר בעלה בלא בנים. וכן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לקרוביו מאביו כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו אם היה לו זרע ירשנה אין לו זרע תחזור נחלתה למשפחת בית אביה אבל אם מתה ואחר כך מת הבן אפילו היה תנוק בן יומו הואיל וחי אחר אמו אפילו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל ליורשיו ממשפחת אביו כדאיתא פרק יוצא דופן (נדה מ"ד). טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דכתיב וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה, גם אינו ממעט בחלק בכורה כיצד הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנמצא זכר הבכור נוטל רביע הממון שהוא חלק בכורה כאילו אין עמו אלא שני פשוטים בלבד שהרי היה נוטל חצי הממון נמצא שהרביע חלק בכורה וחצי הממון והרביע הנשאר חולקין אותו השנים פשוטים עם הבכור ועם הנקרע בשוה. וקטן בן יומו ממעט הבכורה בחלקו אבל נולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק הבכורה — הגה"ה, ואינו נוטל פי שנים שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר ואם יצא פדחתו בחיי אביו אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים, לשון מיימון (הלכ' נחלות פ"ב ה"ה) ע"כ הג"ה.
<h2>דף קכז.</h2>
משום רב ינאי אמרו שבכור שנתערב עם אחד מן האחין ואינו יודע מי הבכור משניהם אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ונוטל חלק בכורה עם אחיהם ואם לא הוכרו כגון שנולדו בהחבא אין כאן הרשאה ואין כאן חלק בכורה.
<h2>דף קכז:</h2>
הגה"ה, האומר זה בני או זה אחי אבי או שאר היורשין אותו אע"פ שהמה כאנשים שאינם מוחזקין שהם קרוביו הרי זה נאמן וירשנו בין שאמר כשהוא בריא בין שאמר כשהוא ש"מ אפילו נשתתק וכתב בכתב ידו שהוא יורש בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין היינו מוחזקים בו שהוא אחיו או בן דודו ואמר אינו אחי ואינו בן דודי אינו נאמן אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא ירשנו ונראה לרבי' משה א"כ אפילו היה לבן בנים אע"פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו. האומר זה בני וחזר ואמר זה עבדי הוא אינו נאמן אמר עבדי וחזר ואמר זה בני אע"פ שמשמשו כעבד נאמן שזה שאומר עבדי כלומר הרי הוא לי כעבדי, היה עובר על בית המכס ואמר בני וחזר אחר כך ואמר עבדי נאמן שלא אמר (עבדי) [בני] אלא להבריח המכס, אמר בבית (הכנסת) [המכס] עבדי הוא וחזר ואמר בני אינו נאמן. כל היורשין בחזקתן כיצד עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני ואחיו אע"פ שאינן עדי יחוס ולא ידעו אמתת יחוסין הרי אילו יורשין בעדות זו. יעקב שמת והניח ראובן ושמעון ולא הוחזק לו בן אלא שניהם ותפס ראובן לוי מן השוק ואמר גם זה אחינו הוא ושמעון אמר איני יודע הרי שמעון נוטל חצי הממון וראובן שליש שהרי הודה שהן ג' אחין מת אותו אח יחזרו נכסים למקומן כלומר השתות לראובן נפלו לאותו אח נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו כו', ל' מיימון (הלכות נחלות פ"ד ה"ח) ע"כ הגה"ה.
<h2>דף קלג:</h2>
שנינו בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ג) כל הכותב נכסיו לאחרים והניח את היורשין אע"פ שאינן נוהגין כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו וא"ל רב שמואל ורב יהודה שיננא לא תהוי כי איעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידעת הי זרעא נפק מינייהו. ישראל שנשתמד יורש קרובו ישראל ואם ראו בית דין לאבד ממונו ולקנסו שלא לירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם להם וכן נוהגים כל גאוני מערב. — הגה"ה, תשובת רש"י, ממון משומד שהפקיד ביד ישראל זכו [קרובי] המשומד בממון שלא מצינו שבטלה תורה ירושה מן הרשעים דכתיב (דברים ב') כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר וכ"ש שהיורשין כשרים הן ויכין רשע וצדיק ילבש ואם שלח בו יד הנפקד בחיי המשומד או יש לו עדים שתבעו המנו ואומר אני זוכה בו אין לך שליחות יד [גדול] מזה ונראה בעיני שאין ביד הדיינים להוציא מידו דאיתמר (ב"ק קי"ט ע"א) ממון מסור חד אמר מותר לאבדו בידם וחד אמר אסור ומשומד לע"ז ומין הוא וגופו הפקר וממונו כל טעמי ממון מסור יש בו בין לאיסור בין להיתר וכיון דלא איפסיק הלכתא לא כמר לא כמר הרי זכה בחיי המשומד מן ההפקר ואין לנו כח להוציאו ואם לא שלח בו יד בחיי המשומד אין כאן זכיה ואם יאמר הנפקד שיש לו למשומד בנים בגויותו הרי אינם זוכים כדתנן (יבמות כ"ב ע"א) מי שיש לו בן מ"מ כו' ובנו לכל דבר חוץ מי שיש לו מן שפחה והנכרית, שלמה בר יצחק, עכ"ה (עיין במרדכי קידושין סי' תצ"ב). אמרינן בשבת (דף י') אל ישנה אדם בנו מן הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב לבניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
<h2>דף קלד.</h2>
הגה"ה, האומר זה בני או זה אחי אבי או שאר היורשין אותו אע"פ שהמה כאנשים שאינם מוחזקין שהם קרוביו הרי זה נאמן וירשנו בין שאמר כשהוא בריא בין שאמר כשהוא ש"מ אפילו נשתתק וכתב בכתב ידו שהוא יורש בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין היינו מוחזקים בו שהוא אחיו או בן דודו ואמר אינו אחי ואינו בן דודי אינו נאמן אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא ירשנו ונראה לרבי' משה א"כ אפילו היה לבן בנים אע"פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו. האומר זה בני וחזר ואמר זה עבדי הוא אינו נאמן אמר עבדי וחזר ואמר זה בני אע"פ שמשמשו כעבד נאמן שזה שאומר עבדי כלומר הרי הוא לי כעבדי, היה עובר על בית המכס ואמר בני וחזר אחר כך ואמר עבדי נאמן שלא אמר (עבדי) [בני] אלא להבריח המכס, אמר בבית (הכנסת) [המכס] עבדי הוא וחזר ואמר בני אינו נאמן. כל היורשין בחזקתן כיצד עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני ואחיו אע"פ שאינן עדי יחוס ולא ידעו אמתת יחוסין הרי אילו יורשין בעדות זו. יעקב שמת והניח ראובן ושמעון ולא הוחזק לו בן אלא שניהם ותפס ראובן לוי מן השוק ואמר גם זה אחינו הוא ושמעון אמר איני יודע הרי שמעון נוטל חצי הממון וראובן שליש שהרי הודה שהן ג' אחין מת אותו אח יחזרו נכסים למקומן כלומר השתות לראובן נפלו לאותו אח נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו כו', ל' מיימון (הלכות נחלות פ"ד ה"ח) ע"כ הגה"ה.
<h2>דף קלה:</h2>
שנינו בפרק יש נוחלין (דף קל"ד) האומר זה בני נאמן ליורשו ולפטור אשתו מן היבום זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו מת אותו האח יחזרו נכסים למקומן לזה שהודה שהוא אחיו נפלו לאותו אח נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו שהרי הוא אומר שהוא אחיהם והם אומרים אין אנו יודעים שאם היו אומרים אינו אחינו לא היו נוטלין בשלו כלום. וגרסינן בגמרא בעי רבא בשבח ששבחו מאליהן מהו שיטלו אחיו עמו בשבח המגיע לכתיפים לא תיבעי לך דכי נפלו נכסים ממקום אחר דמו. — הגה"ה, פירש רבינו משה המיימון (הלכות נחלות פ"ד ה"ח) כגון ענבים שהגיעו ליבצר דאם עדיין לא הגיעו ליבצר הרי הן של ראובן דאומר שהוא אחיו, עכ"ל, כי תיבעי לך בשבח שאין מגיע לכתיפים כגון דיקלא ואלים שנתעבה או ארעא ומסקא סרטון מאי תיקו, מכאן משמע שבכל התלמוד הוי פי' שמגיע לכתיפים שסופו להנטל בכתיפים חוץ לקרקע אפילו (כגון) [פגין] או בוסר ואין מגיע הוא דבר שנשאר לעולם בקרקע כמו דיקלא ואלים ורבינו תם רגיל לפרש מגיע לכתיפים דבר הבא על ידי טורח וגם זה לא יתכן שהרי מלשון בעיא דרבא יש להוכיח שבכלל מאליהן יש מגיע ואין מגיע ועוד מוכיח כו'.
<h2>דף קלט.</h2>
בפרק בית כור (ב"ב ק"ז) פוסק כרב דאמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וכן ג' אחין שחלקו ובא להם בעל חוב ונוטל חלק של אחד מהם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין בשוה ואומר ר"ת (גיטין מ"ח) דלא מטעם דרב דאמר האחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה אלא מטעם דכלקוחות באחריות היו ולעולם אין ברירה. פוסק אביי מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום הרי זה המחלוקת בטילה וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישם ואחר כך חולקין אותן כבתחילה וכן פוסק בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט). בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א) אמר עולא אמר ר' יוחנן האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן אבל לא מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית וכן מה שעל נשותיהן אין שמין שכבר זכו לה לעצמן, ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ד קידושין) במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם. [הגה"ה] (ב"ב קל"ט) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים מפרנסת קטנים ולא הקטנים ניזונים ממזונות הגדולים אלא חולקין בשווה נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן השיא האב את בנו משל אב ועשה משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל הוציא האב במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק שכר שנשתלחה לו בלבד, האב ששלח שושבינית בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינית לאותו [הבן] הרי הוא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו כשתחזור תחזור לאמצע, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"ט הי"ד), ע"כ הגה"ה.
שנינו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ג) הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו כו' — הגה"ה, וששאלתם אם הקטנים יש להם ליקח מן הנכסים (ליקח) כדרך שלקחו הגדולים בחיי אביהם ושוב יחלוקו הנכסים הנותרים לא כי אלא יחלוקו הנכסים הנותרים שוה בשוה ביניהם כדתנן פרק יש נוחלין (שם קל"ט) הניח בנים גדולים וקטנים אם אומרים הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתון ויחלוקו בשוה השאר שהניח להם אביהם, לשון תשב"ץ (סי' ת"ק). נשאל לרבי שמשון על אלמנה ששהתה עשר שנים אחר מיתת בעלה ותובעין היורשים מה שבידה ואמרה כי לא נשאר מבעלה כי אם ט' סאין תבואה ומכרה והשביחה ונתפרנסה מהם עד עתה וגם לותה מאחרים והרויחה ויש לה שוה ל' ליטרא ורוצה עתה לישבע על כתובתה שעולה ליותר עם התוספת ושטר הכתובה לא נתקיים בבית דין שאינה יכולה למצא עידי קיום והשיב שיש לדמות זה להאשה ששבחה נכסים כו' ופסק רשב"ם וזה לשונו אשה שמת בעלה והניח נכסים מעטים שאין בהם כדי כתובה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו היורשין או בית דין להשביע על כתובתה ואפילו השביחו הנכסים [אלף זוז כבר השביחה לעצמה אבל אם השביחה] סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע"פ שלא נשתיר אלא רביע כתובתה ובזה איני מודה לו דתנן בפרק יש בכור (בכורות נ"ב) ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלין את השבח וכיון דהשבח ליתומים משום דלא אמרה ראו אינה גובה כתובתה ממנו. ואמ' בירושלמי פ' הריבית (ב"מ פ"ה ה"ה) הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ובאחרונה אומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ואם יש עדים שלקח מוציא ממנו בעל כרחו ולא מצי למימר לעצמי לקחתי. וקצת הלב נוטה במקום שהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לבית דין היו מגבין לה הכל אע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי מידי דהוה ארב ספרא דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני (ב"ב קמ"ד ע"א) כ"ש זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה, עכ"ל המרדכי (ב"ב סי' תר"ו), ע"כ הגה"ה. — והשביחו הגדולים הנכסים אם מחמת עצמן השביחו השביחו לאמצע. — הגה"ה, ואפילו שכרו אין לו משום דהכא מחלו גדולים לקטנים טרחן כיון שלא אמרו ראו מה שהניח לנו כו' ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל לכל הפחות שכרו דהתם לא שייך מחילה לפי שהוא נוכרי ולא מחיל טרחו, לשון שנ"ש, ע"כ הגה"ה — ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן. — הגה"ה, פי' ר"י דהיכא דגלי בדעתיה דלא מחיל נוטל כל השבח אם היתומים קטנים דזה נהנה וזה אינו חסר והיכא דלאו גברא רבא הוא לא מהימן לומר דלא מחיל אם לא גילה בבית דין אבל גברא רבא מהימן דאנן סהדי דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני ובפי' רבינו חננאל איכא דבתוספתא גרסינן אם אמרו היתומים לפני בית דין ראו מה שהניח וכו' ונ' שרוצה לומר דוקא (בית דין) בפני בית דין אבל בפני עדים לא וטעמא לא ידע ר', עכ"ל התוספות משנ"ש ושם בפרק מי שמת האריך יותר ועיין שם, ע"כ הגה"ה. — ומפרש רבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל אם השביחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע, עוד יש חילוקים בתוספות שנ"ש בפרק מי שמת ועיין שם, וכן אם היתה אשתו של מת בכלל אחיותיה או בכלל (בע"ת דידיה) [בנותיה] ופירש רשב"ם כגון שאמר הבעל תטול אשתי כאחד מן הבנים והשביחה הנכסים השבח לאמצע ואם אמרה ראו מה הניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת והשביחה הנכסים מחמת ההוצאה הרי השבח שלה במה דברים אמורים כשאינה ניזונת מן היתומים אבל ניזונת מן היתומים הא תניא אלמנה ניזונת מן היתומים ומעשה ידיה שלהן. מי שירש את אביו והשביח הנכסים ונטע ובנה ואחר כך נודע שיש לו אחים במדינת הים אם קטנים הם השבח לאמצע ואם הם גדולים הואיל ולא ידע שיש לו אחים שמין (בעדים) [כאריס] וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח אין שמין לו (בעדים) [כאריס] אלא השבח לאמצע שהרי שלא ברשות ירד. יורשין שעשו דבר אחד או השביחו בית אחד שלא ברשות אחד מן היורשין אע"פ שהבית לא היתה צריכה להשביח מכל מקום צריכים לשלם ליורש אם היתה השבח יתר על היציאה ישלם הכל ואם היציאה יתר משלם לפי השבח. רב ספרא שקל זוזי באשה ועבד בההוא עיסקא תבעוה אחוה לדינא לקמיה דרבא ליטול השבח אמר רבא רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני וכל השבח שלו.
בפרק מי שמת תנן (דף קמ"ד) אחד מן האחין שלקח מעות והלך ללמוד [תורה] או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה עמנו אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית שאין הוצאת מזונות האחד כהוצאת מזונות בין הרבים דאמר רב הונא ברכת הבית (ברוכה) [ברובה]. בפרק יש נוחלין (דף קל"ט) אמר רבא גדול האחין שהיה לבוש מלבושים נאים אם יש לאחים הנאה ממנו ממה שדבריו נשמעין הרי זה תופס (לובש) [לבוש] מן תפיסת הבית, (דף קמ"ג) אחד מן האחין ששט"ח יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה או שצוה לו כן כשהיה שכיב מרע ואם לא הביא ראיה הרי הוא לאמצע במה דברים אמורים באחין מפני שחזקתן שומטין זה מזה אבל אחר שטען שנתן [לו] או שקנאוהו מבעליו גובה בו [ו]אינו צריך להביא ראיה, — הגה"ה, יתומים שנשארו להם בתים מירושת אביהם והאחד דר באחת מהן שלא בפני האחין הם רשאים לתבוע ממנו שכירות של כל שנה ושנה אחר מיתת אביהם, ואם האחד מן האחין השביח הקרקעות שלא ברשות יטול עליהם כדין יורד שלא ברשות או השבח או היציאה ובלבד שתהא ידו על התחתונה ואם יש חלוקה מחמת מות כל אחד ואחד יכול לכוף את חבירו בדין לחלוק, לשון תוספות, עכ"ה.
<h2>דף קמ:</h2>
ועוד מוכיח בפרק מי שמת כל שני יורשים שהאחד מהם יורש ודאי והאחד ספק אין לספק כלום ואם היו שניהם ספק חולקין בשוה. — הגה"ה, לפיכך מי שמת והניח בן וטומטום ואדרוגנוס הרי הבן יורש הכל שהטומטום והאדרוגנוס ספק הניח בנות וטומטום ואנדרוגנוס יורשות בשוה והרי הוא כאחד מן הבנות, ע"כ הגה"ה. מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה בן ואינו יודע אם הוא בן ט' חדשים לראשון או בן ז' לאחרון אין זה הבן יורש משניהם כלום מחמת שהוא ספק ואם מת הבן יורשין אותו שניהם וחולקין בשוה ששניהם ספק שהוא אביו.
<h2>דף קמב:</h2>
אין הבעל יורש אשתו בקבר כיצד בעל שמת ואחר כך מתה אשתו אין יורשי הבעל יורשין אותה אלא יורשי האשה ממשפחת בית אביה יורשין אותה אם מתה אחר בעלה בלא בנים. וכן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לקרוביו מאביו כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו אם היה לו זרע ירשנה אין לו זרע תחזור נחלתה למשפחת בית אביה אבל אם מתה ואחר כך מת הבן אפילו היה תנוק בן יומו הואיל וחי אחר אמו אפילו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל ליורשיו ממשפחת אביו כדאיתא פרק יוצא דופן (נדה מ"ד). טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דכתיב וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה, גם אינו ממעט בחלק בכורה כיצד הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנמצא זכר הבכור נוטל רביע הממון שהוא חלק בכורה כאילו אין עמו אלא שני פשוטים בלבד שהרי היה נוטל חצי הממון נמצא שהרביע חלק בכורה וחצי הממון והרביע הנשאר חולקין אותו השנים פשוטים עם הבכור ועם הנקרע בשוה. וקטן בן יומו ממעט הבכורה בחלקו אבל נולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק הבכורה — הגה"ה, ואינו נוטל פי שנים שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר ואם יצא פדחתו בחיי אביו אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים, לשון מיימון (הלכ' נחלות פ"ב ה"ה) ע"כ הג"ה.
<h2>דף קמג:</h2>
שנינו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ג) הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו כו' — הגה"ה, וששאלתם אם הקטנים יש להם ליקח מן הנכסים (ליקח) כדרך שלקחו הגדולים בחיי אביהם ושוב יחלוקו הנכסים הנותרים לא כי אלא יחלוקו הנכסים הנותרים שוה בשוה ביניהם כדתנן פרק יש נוחלין (שם קל"ט) הניח בנים גדולים וקטנים אם אומרים הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתון ויחלוקו בשוה השאר שהניח להם אביהם, לשון תשב"ץ (סי' ת"ק). נשאל לרבי שמשון על אלמנה ששהתה עשר שנים אחר מיתת בעלה ותובעין היורשים מה שבידה ואמרה כי לא נשאר מבעלה כי אם ט' סאין תבואה ומכרה והשביחה ונתפרנסה מהם עד עתה וגם לותה מאחרים והרויחה ויש לה שוה ל' ליטרא ורוצה עתה לישבע על כתובתה שעולה ליותר עם התוספת ושטר הכתובה לא נתקיים בבית דין שאינה יכולה למצא עידי קיום והשיב שיש לדמות זה להאשה ששבחה נכסים כו' ופסק רשב"ם וזה לשונו אשה שמת בעלה והניח נכסים מעטים שאין בהם כדי כתובה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו היורשין או בית דין להשביע על כתובתה ואפילו השביחו הנכסים [אלף זוז כבר השביחה לעצמה אבל אם השביחה] סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע"פ שלא נשתיר אלא רביע כתובתה ובזה איני מודה לו דתנן בפרק יש בכור (בכורות נ"ב) ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלין את השבח וכיון דהשבח ליתומים משום דלא אמרה ראו אינה גובה כתובתה ממנו. ואמ' בירושלמי פ' הריבית (ב"מ פ"ה ה"ה) הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ובאחרונה אומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ואם יש עדים שלקח מוציא ממנו בעל כרחו ולא מצי למימר לעצמי לקחתי. וקצת הלב נוטה במקום שהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לבית דין היו מגבין לה הכל אע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי מידי דהוה ארב ספרא דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני (ב"ב קמ"ד ע"א) כ"ש זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה, עכ"ל המרדכי (ב"ב סי' תר"ו), ע"כ הגה"ה. — והשביחו הגדולים הנכסים אם מחמת עצמן השביחו השביחו לאמצע. — הגה"ה, ואפילו שכרו אין לו משום דהכא מחלו גדולים לקטנים טרחן כיון שלא אמרו ראו מה שהניח לנו כו' ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל לכל הפחות שכרו דהתם לא שייך מחילה לפי שהוא נוכרי ולא מחיל טרחו, לשון שנ"ש, ע"כ הגה"ה — ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן. — הגה"ה, פי' ר"י דהיכא דגלי בדעתיה דלא מחיל נוטל כל השבח אם היתומים קטנים דזה נהנה וזה אינו חסר והיכא דלאו גברא רבא הוא לא מהימן לומר דלא מחיל אם לא גילה בבית דין אבל גברא רבא מהימן דאנן סהדי דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני ובפי' רבינו חננאל איכא דבתוספתא גרסינן אם אמרו היתומים לפני בית דין ראו מה שהניח וכו' ונ' שרוצה לומר דוקא (בית דין) בפני בית דין אבל בפני עדים לא וטעמא לא ידע ר', עכ"ל התוספות משנ"ש ושם בפרק מי שמת האריך יותר ועיין שם, ע"כ הגה"ה. — ומפרש רבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל אם השביחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע, עוד יש חילוקים בתוספות שנ"ש בפרק מי שמת ועיין שם, וכן אם היתה אשתו של מת בכלל אחיותיה או בכלל (בע"ת דידיה) [בנותיה] ופירש רשב"ם כגון שאמר הבעל תטול אשתי כאחד מן הבנים והשביחה הנכסים השבח לאמצע ואם אמרה ראו מה הניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת והשביחה הנכסים מחמת ההוצאה הרי השבח שלה במה דברים אמורים כשאינה ניזונת מן היתומים אבל ניזונת מן היתומים הא תניא אלמנה ניזונת מן היתומים ומעשה ידיה שלהן. מי שירש את אביו והשביח הנכסים ונטע ובנה ואחר כך נודע שיש לו אחים במדינת הים אם קטנים הם השבח לאמצע ואם הם גדולים הואיל ולא ידע שיש לו אחים שמין (בעדים) [כאריס] וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח אין שמין לו (בעדים) [כאריס] אלא השבח לאמצע שהרי שלא ברשות ירד. יורשין שעשו דבר אחד או השביחו בית אחד שלא ברשות אחד מן היורשין אע"פ שהבית לא היתה צריכה להשביח מכל מקום צריכים לשלם ליורש אם היתה השבח יתר על היציאה ישלם הכל ואם היציאה יתר משלם לפי השבח. רב ספרא שקל זוזי באשה ועבד בההוא עיסקא תבעוה אחוה לדינא לקמיה דרבא ליטול השבח אמר רבא רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני וכל השבח שלו.
<h2>דף קמד.</h2>
עוד שם (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שולחני אם היו צרורין וחתומין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו [אינו] חייב באחריותן, ואם הם מותרין אע"פ שהן צרורין יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה עליה שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נגנבו בליסטים מזויין הרי הוא פטור במה דברים אמורים קודם שישתמש בהן אבל לאחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותן כדין כל מלוה עד שיחזירם לבעלים. המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע, הגה"ה משום ר"י מקורביל שבעל הבית בזמן הזה כשולחני לפי שתמיד הוא צריך במעות להלוותם בריבית ומותר ליקח מפיקדון שיש בידו אם אינם חתום אך (שיאמר) [שיאמד] בדעתו שיוכל להחזירם לבעל בעת שישאלם בלי דיחוי, עכ"ל תו' בפרק המפקיד, עכ"ה.
גרסינן בירושלמי (דמאי פ"ו הלכה ח') אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפם ואבדו חייב באחריותן פי' דהוי ליה שולח יד בפיקדון. הגה"ה מעץ חיים, אדם שיש לו מעות חבירו בפקדון ואינו רוצה לפרעם (ונוטל) [וביטל] לו הריוח אינו חייב לשלם לו הבטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל אם עשה סחורה והרויח בהן חייב לשלם לו הריוח וכן איתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. הגה"ה מן התו', והיינו דווקא מבטל שגורם שמעותיו בטלות וגם אין לו ריוח בהן אבל היכא שגם הוא מרויח בהם לאו כל כמיניה שיהא עושה סחורה במעות חבירו וחבירו ילך בפחי נפש אך חכמי המקום יהיו אומדין כמה פחות הריוח אשר מרויחין באותו מקום וכך יתן לו כדאמרינן פרק קמא דמכות (דף ג') העדים שהעידו שחייב לחבירו אלף זוז לפרוע מכאן עד ל' יום והוא אומר מכאן עד עשר שנים והוזמו אומרים כמה וכו' ואם פסק לו השכר ממעותיו ועתה אומר לו שלא השביחו יתן לו שכר כאשר פסק לו [או] ישבע שמאותו יום עד עתה היה לו בטוב מעות בטלות צרורים ומונחים כמו המעות שמסר לו חבירו או כמו המעות שפסק לחבירו ואז הדר הדין דהמבטל כיסו של חבירו כו', עכ"ל תו'. ואם יש עדים שעשה בו סחורה חייב לשלם לו הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לישבע שלא הרויח בהם ודווקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבן ומבטלן אבל הניח מעות בפיקדון ביד חבירו והלך לו למדינת הים אינו חייב לשלם לו הריוח דהוי כמו זה נהנה וזה אינו חסר ופטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ד) ואפילו כשבטל לו מעותיו נראה דיש לו ליתן שכר טרחו מאחר שזה שואל לו מעותיו וכן משמע פרק מי שמת (ב"ב קמ"ד) גבי רב ספרא דעביד עיסקא בזוזי ומסיק לא שביק וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם לו שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות של חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נראה דיכול להרויח בהן ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותו עבורו וכן נמי אמרינן גבי מעות של צדקה [עי' ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד הגבאי מותר לשנותם ומותר להלוותם כמו כן יכול ללוות אלו המעות אבל אינו יכול לקבלן לחצי שכר בלא רשותו ואם כן יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל האחריות על זה כי כל דין מחצית שכר פלגא מלוה ופלגא פיקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא אמר לו להרויח בהם אסור להרויח בהם אפילו יחד להם משכון כי לא נתנו לו רשות להשתמש כי ההיא דאילו מציאות (ב"מ כ"ט) דאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלו מהו להשתמש בהן ומסיק לא התירו במעות אבידה הואיל ולא טרח בהן ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסין ואע"פ דהלכה כר' טרפון (שם) היינו דווקא בדמי אבידה הואיל וטרח בהן לשומרה ולמוכרה ומכל מקום אם עבר ונשתמש לא ישלם לו הריוח לפי דהוי כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפשטא מכל מקום ספיקה דרבנן לקולא אזלינן. ואין משתכרין בשל עניים ובשל הקדש כדאיתא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ו) ואפילו יהיה הריוח לעניים כדמפרש לשם דילמא אתי ענייא ודין ענייא ודין הקדש שוה דאין בין זה לזה כלום כי שתיהן של גבוה הן אבל פשיטא אם הרויח בהן השכר והריוח לעניים דיד עניים אנן והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ואמנם יכול ליקח מהם שכר טרחו אם הרויח בהן כיון דממון שאין לו תובעין הן, ואם מנהג העיר ליתנם לחצי שכר יקבלם לחצי שכר, ובכל דבר שאדם מרויח בשל חבירו אין אומדין באומד כל מה שיהיה יכול להרויח אילו היה בידו אלא מנכין שכר טרחו ואומדין כמה עולה לו שגם בעל המעות היה צריך לטרוח בהן וכן בכל דבר כדאיתא פרק שואל (ב"מ צ"ט) גבי תבר חביתא לחנותא ומנכה שכר טרחו ודמי ברזנייתא, עכ"ל עץ חיים. דין שאם הפקיד אדם לחבירו מעות ובא וערבן עם מעותיו והריוח בהן אינו יכול לומר [לא הלויתי אותם כי אם ערבתים עם מעותיי ואין זה יכול לומר] הנפקד אלא צריך שיתן לו לכל הפחות ב"פ לליטרא, עכ"ל תו', עכ"ה.
<h2>דף קמד:</h2>
תנו רבנן אחד מן האחים שמינוהו גבאי או פולמוס[טוס] (טוב) הוא הסופר וכל כיוצא כזה שמכניס ומוציא בממון המלך ונוטל פרס מבית המלך אם מחמת האחין לאחין, — הגה"ה, כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה ואמרו נעמיד בנו תחתיו כדי לעשות חסד עם היתומים, לשון המיימון (הלכות נחלות פ"ט ה"ו), ע"כ הגה"ה — מחמת עצמו לעצמו מחמת האחין פשיטא לא צריכא דחריף טפי מהו דתימא חורפיה גרים ליה קא משמע לן.
בפרק מי שמת תנן (דף קמ"ד) אחד מן האחין שלקח מעות והלך ללמוד [תורה] או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה עמנו אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית שאין הוצאת מזונות האחד כהוצאת מזונות בין הרבים דאמר רב הונא ברכת הבית (ברוכה) [ברובה]. בפרק יש נוחלין (דף קל"ט) אמר רבא גדול האחין שהיה לבוש מלבושים נאים אם יש לאחים הנאה ממנו ממה שדבריו נשמעין הרי זה תופס (לובש) [לבוש] מן תפיסת הבית, (דף קמ"ג) אחד מן האחין ששט"ח יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה או שצוה לו כן כשהיה שכיב מרע ואם לא הביא ראיה הרי הוא לאמצע במה דברים אמורים באחין מפני שחזקתן שומטין זה מזה אבל אחר שטען שנתן [לו] או שקנאוהו מבעליו גובה בו [ו]אינו צריך להביא ראיה, — הגה"ה, יתומים שנשארו להם בתים מירושת אביהם והאחד דר באחת מהן שלא בפני האחין הם רשאים לתבוע ממנו שכירות של כל שנה ושנה אחר מיתת אביהם, ואם האחד מן האחין השביח הקרקעות שלא ברשות יטול עליהם כדין יורד שלא ברשות או השבח או היציאה ובלבד שתהא ידו על התחתונה ואם יש חלוקה מחמת מות כל אחד ואחד יכול לכוף את חבירו בדין לחלוק, לשון תוספות, עכ"ה.
<h2>דף קמט.</h2>
וגרסינן התם (קידושין י"ז) הגר אינו יורש אביו מדברי תורה אלא מדברי סופרים — פ"ה שמא יחזור לסורו בשביל ממונו — הגה"ה, גוי את הגר פי' שנתגיר האב וגר את הגר — פ"ה אב ובנו שנתגיירו — אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דתניא הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה ממנו — פ"ה אין מחזיקין לו טובה שלא הצרכוהו לכך — וקשה דבעלמא משמע האי לישנא דקפדי חכמים בהם ופי' התוספות דגם כן הוא כאן שלא עשה כהוגן ואיכא קפידא רבא כשמחזיר לו מטעם ירושה דומה שיש לו חייס וקורבא ואתי לידי קלקול דלא תפסי קידושין באשת אביו ויפטור אשת אחיו בחליצה והתניא רוח חכמים נוחה הימנו כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה [וכאן שהורתו שלא בקדושה] ולידתו בקדושה אז אין רוח חכמים נוחה הימנו דמחלף בישראל גמור ויש מפרשים שיש לחלק בין מלוה לפקדון דדוקא גבי מלוה שעשה לו טובות הנאה כשהלוה לו אז רוח חכמה נוחה הימנו כשמחזיר לבנו אבל פקדון לא ומביאין ראיה מרב מרי בר רחל בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט), ונראה לר"י דאין לחלק בין זה לזה ופי' הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה דלא אתי לחלופי ולומר אז הוא ישראל א"נ פי' רבינו עזריא דבהא שייך שמא יחזור לסורו אבל לידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה לפי שהוא קרוב להיות ישראל ואתי לחלופי ולומר שהוא ישראל גמור ואם ייבם אשת אחיו יאמרו שפטורה מן האחין שהיה הורתן ולידתן בקדושה אי נמי פי' רבי עזריא דבהא לא שייך ביה שמא יחזור לסורו ובהכי ניחא הא דרב מרי, לשון התוספות בפרק קמא דקידושין (דף י"ח) ע"כ הגה"ה.
<h2>דף קנח.</h2>
שנינו בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ח) מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ואינו ידוע אם האשה מתה תחילה ונמצא הבעל ויורשיו יורשין כל נכסיה או הבעל מת תחילה ונמצא יורשי האשה יורשין כל (נכסיו) [נכסיה] בית הלל אומרים מעמידין נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה והכתובה עיקר ותוספת בחזקת יורשי הבעל וחולקין בנכסי צאן ברזל יורשי האשה נוטלין חציין ויורשי הבעל נוטלין חציין אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהם ודאי אבל יורשי הבן ספק הן שמא מת הבן תחילה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום — הגה"ה, כך השיב רבינו שמואל מדאמר בפרק החולץ (יבמות ל"ח) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי אבי היבם שאומר היבם אתה בני ואין לך כלום והספק אומר שהוא בן המת ומסיק שם דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אם אין (לסבא) [לה] שום בן כי אם זה בזה המשנה אומרת שבית הלל אומרים יחלוקו, ע"כ הגה"ה — וכן פסק הר"ם נ"ע, ור"י פירש דההיא החולץ שאני שאין הספק יודע [מכח] מי בא לירש ואין כן במקום אחר ואף יש (לו) [לה] בנים אחרים יחלוקו, ע"כ הגה"ה. תניא (ב"ב קנ"ט) נפל הבית עליו ועל בן בתו אם האב מת תחילה בן בתו ירשנו ונמצאו הנכסים של יורשי הבן ואם בן בתו מת תחילה אין הבן יורש אמו בקבר ונמצאו כל הנכסים של יורשי האב לפיכך יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת וכן אם נשבה האב ומת בן בתו במדינה או שנשבה ומת אבי אמו [במדינה] יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת. (שם קנ"ז) נפל הבית עליו ועל אביו או על שאר מורישיו ועליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת תחילה ולא היה לו כלום ובעלי חובות אומרים מת האב תחילה וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו הנכסים בחזקת היורשין כדברי ב"ה ועל האשה ובעלי חובות להביא ראיה או ילכו להם (שלא) [בלא] כלום. דין אילו שנפלו ומתו או טבעו בים או שנהרגו או מתו ביום אחד זה בעיר זה וזה בעיר אחרת דין אחד להם וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קע.</h2>
ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן ותבע בדין וא"ל תן לי מעות שהלויתיך וא"ל מתנה נתתים לי או פרעון היו הרי זה נאמן ונשבע היסת ופטור אמר להד"ם הוחזק כפרן ולעולם לא הוחזק כפרן עד שיכפור בבית דין ויבאו עדים ויכחישוהו במה שכפר (שבועות ל"ד). בפ' שבועות הדיינים (שם מ"א) אמר רבא מנה הלותיך בפני בית דין ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו הרי זה חייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ותניא בתוספתא (ב"מ פ"א ה"ז) הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והלוה חייב ואין המלוה חייב שבועה כלל שהרי הוחזק כפרן. — הגה"ה, אימתי בזמן שטענו והודה ואם הודה מפי עצמו יכול הוא לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם, זה אומר כך היה וזה אומר כך היה והשליש אומר כך היה השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישית יוצא מתחת ידו אבל אם אין השלישית יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם, לשון רב אלפס, עכ"ה. — ואם הוציא כתב ידו שחייב לו ואמר להד"ם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק בבית דין כתב ידו או שבאו עדים שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם. עוד שם אמר רבא מנה הלותיך הלה אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם לא הוחזק כפרן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ופ"ה כגון זה שיכול לומר פרעתיך שלא בעדים שהרי זה לא התנה עמו אל תפרעיני אלא בעדים לפיכך לא שם לבו אם בעדים פרעו או שלא בעדים לפיכך ישבע הלוה היסת ויפטר. (שם דף ל"ד) כיוצא בו תן לי מנה שהלותיך ואתה בצד עמוד פלוני והשיב לא ישבתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעמד לא הוחזק כפרן שאין אדם משים דעתו לדבר שאין בו ממש וכן כל כיוצא בזה. אמר רב בפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע) תן לי מנה שהלותיך בעדים והשיב פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמר ללוה הבא אותם ותפטר לא באו או שמתו ישבע היסת שפרעו ואין אנן מצריכין להביא אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה שהרי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים שכך הלכה כרבנן דר' מאיר דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ג) צריך לברר ואם לא בירר לא הפסיד. הגה"ה, הקובע זמן לפרוע אינו נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן דהלכה כריש לקיש ואפילו מיתומים גדולים אם מת אביהם בתוך הזמן גובה מהן אבל מיתומים קטנים אין נזקקין לנכסיהו אלא אם כן ריבית אוכלת בהם שלוה עלי משכונות בריבית או בכתובות אשה משום מזונות תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בזמני לא איפשיט ועבדינן לחומרא לתובע ולקולא לנתבע ומשתבע שבועה דפרעיה ומפטר ואם אמר להד"ם והוחזק כפרן שכנגדו נשבע ונוטל אמר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי ונוטל בלא שבועה, ע"כ הגה"ה.
